בהמשך ובתגובה לפוסט של חגי, אני רוצה לדבר היום על תיאום ציפיות. כבר נאמר הרבה בהרבה מקומות על תיאום ציפיות שחקנים-מנחה בפתח קמפיין חדש, ועל חיוניותה לקמפיין טוב. אבל איך מתאמים ציפיות לפני משחק חד-פעמי בכנס? בדרך כלל, הכלי היחיד העומד לשירותנו במשימה זו הוא הטיזר.

לטיזר יש שני תפקידים: לספר לשחקנים מה יש במשחק, ולשכנע אותם לבוא. מסורתית, גוף הטיזר מוקדש לטקסט שיווקי, ותיאום הציפיות נופל על התגיות: תפאורה, סגנון, וכו'. הבעיה כאן הוא מחסור בפירוט: שני משחקי אימה, בסין הקיסרית, בשיטת גורפס, עשויים להיות מאוד שונים זה מזה. לדעתי, אי אפשר באמת להבהיר באיזה מין משחק מדובר בלי פסקה או שניים של טקסט חופשי, אלא שטקסט כזה עשוי לפגוע ביכולות השיווק של הטיזר, ולכן מנחים רבים נרתעים מניסוחו.

בכלל, לדעתי התאמת משחק לשחקנים מסוימים זו משימה אישית מדי בשביל פורמט כמו טיזר. משתמע מכך שכמעט בכל הכנסים עד היום, רוב השחקנים לא קיבלו את מה שהם ציפו לו.

אלטרנטיבה אחת לשיטה הזו, שנתקלים בה מדי פעם, היא לבקש משחקנים ליצור קשר טלפוני עם המנחה לפני הכנס. לא יצא לשחק במשחק כזה בעצמי, אבל אני מניח שאכן אפשר לתאם כך ציפיות היטב. הבעיה היא שזה מציק, ושזה מסנן את השחקנים שלא רוצים להתאמץ בשביל הכיף שלהם — כלומר כמעט כולם. אם אני אדרוש שיצרו איתי קשר לפני המשחק, אני אקבל רק שחקנים שיש להם סבלנות לדברים כאלה, וזה לאו דווקא קהל היעד שלי.

אלטרנטיבה שניה היא ההצעה של חגי. הרעיון הזה בהחלט עובד בדיוק כפי שחגי מציג אותה, אבל זו הצעה מבאסת: אם השחקנים באו בציפיה למשהו אחר (וכאמור, זה המצב הרגיל), המנחה צריך לזרוק את המשחק היפה שלו לפח ולהריץ משחק מאולתר-למחצה.

לדעתי, חגי לא הולך רחוק מספיק, מה שמביא אותי לאלטרנטיבה השלישית. אם יש סיכוי טוב שהשחקנים שלך לא יתחברו למשחק שהכנת לסבב הזה, למה להתעקש דווקא על המשחק הזה? הרי יש לך גם משחקים אחרים, נכון? כתבת כנראה עוד משחקים בשביל הכנס הזה, ויש לך כנראה גם משחקים שהרצת בעבר והיו מוצלחים. ממילא אתה לא תיתן לשחקנים את מה שהם רצו על בסיס הטיזר, כי הטיזר הוא רב-משמעי מדי. למה שלא תציג בפניהם שלושה-ארבעה משחקים, כולם כתובים מראש וטובים, ותיתן להם לבחור? אפשר להציג בקצרה את ההבדלים ביניהם, ולענות לשאלות של השחקנים, וכך להגדיל בהרבה את הסיכוי שהם יבינו את אופי המשחק. ובמקרה הכי גרוע, אפשר לעבור מאחד לשני.

שאלה שאין לי תשובה עליה בהצעה זו, היא מה לכתוב בטיזר.

רק רציתי להפנות למאמר על גלגול קוביות. המאמר אמנם לא עוסק במשחקי תפקידים – הוא מדבר על משחק קלפים, ומכוון לשחקני משחקי מחשב – אבל הוא נותן כלל בסיס מאוד פשוט לשימוש בקוביות ביוזמת השחקן.

עריכה: ובכן, מסתבר שבמאמר לא כתוב את מה שדימיינתי שכתוב בו, וחבל.  כמו שאפשר לקרוא בדיון שהתפתח בתגובות, אני לא אוהב את העובדה שגלגול הקוביה מתבטא בעולם, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא מתבטא בצורה בינארית – הצלחה/כשלון. מילא העובדה שהגלגול 'לוקח' את ההחלטה מידי המנחה, הוא אפילו לא נותן אותה לשחקן. הגלגול מחליט בפני עצמו מה קורה בעולם, וזה רע. אבל אם מפרידים את גלגול הקוביה מהעולם, הבעיה נפתרת. איך עושים את זה?

ב"כלבים בכרם" השחקנים מגלגלים מאגר קוביות, ולאחר מכן משתמשים במספרים שיצאו להם כערכים בהימורים. גלגול הקוביות לא מתבטא בעולם, מפני שעד שהשחקנים לא משתמשים בתוצאה, כלום לא קרה. הם אפילו לא חייבים להשתמש בתוצאה שיצאה להם. כלומר, האקראיות לא הוסרה מהמשחק, אבל גלגול הקוביה לא קובע באופן ישיר ומיידי מה קורה בעולם המשחק ונוסף יסוד אסטרטגי.

עוד דרך שעלתה בדעתי כרגע לעשות את זה (רגע, אני צריך לחשוב על דרך) היא לאפשר לשחקנים "להעצים" גלגול קוביה. קצת כמו היכולת להשתמש בכוח רצון להצלחות אוטומטיות בזאב הלבן, לשחקנים יש מאגר נקודות כלשהו, שהם מסוגלים להוסיף לגלגול הקוביה. ברגע הזה הגלגול לא קובע האם הייתה הצלחה או כשלון – הוא רק נותן את הבסיס. זה השיקול של השחקן אם להוסיף או להוריד נקודות מהגלגול, ולכן זה השיקול של השחקן שקובע אם הפעולה הצליחה או לא.

עוד הצעות?

כנס אייקון אמנם חלף לו די מזמן (ואני מצאתי את עצמי עסוק בדברים אחרים שלא השאירו לי זמן או רעיונות לכתוב), אבל כמו שראיתם, הרבה מהצוות שלנו גילה כל מיני דברים מעניינים במהלך הכנס. אחרי שלא הנחיתי משחקים רציניים ביותר מדי כנסים, פתאום גיליתי שמשחקי כנס לא תמיד מתנהלים כמו שתכננתי.

עכשיו, הסיבה שזה מוזר היא כי אני מגיע מרקע של קמפיינים. משחקים חד-פעמיים זה משהו שאני לא עושה הרבה, והתרגלתי להלך המחשבה של מנחה קמפיין – הלך מחשבה שבו אתה בונה משחק שמותאם לשחקנים שלך, יודע מה הם יאהבו ומה לא, ויודע איך להתמודד עם שינויים בתכנית כי יש לך תכנית שממשיכה אל מעבר לסשן הנוכחי. שכחתי, איכשהו, מהעובדה שמשחקי כנסים הם דבר שנוהג להתרחש הפוך ממה שתכננת.

אבל עם זאת, גיליתי שיש מאפיינים משותפים למשחקי כנס, שמאפשרים לכל מנחה לרצות את השחקנים שלו – גם אם הם לא באמת מקבלים את המשחק שהיה בטיזר. השיטה הזו היא תכנית ב': לא משנה איזה משחק תכננתם (למשל, גם אם זה משחק קבלת החלטות דרמטי שמתמקד במוסר של הדמויות), תוודאו שיש לכם אפשרות להפוך אותו למשחק אקשן פשוט (אפשר גם הומור, אם אתם יודעים לעשות את זה).

בסופו של דבר, אקשן ו/או הומור הם המכנים המשותפים שלנו בתור שחקנים. אין שחקנים שלא יעדיפו את זה על משחק דרמה שלא מצליח בגלל שרוב השחקנים לא משתפים פעולה (כי עדיף משחק פשוט שרץ על משחק ממש מתוחכם ומגניב שמקרטע, לדעתי). חוץ מזה, זה באמת ממש קל לעשות את זה – כל משחק יכול להפוך לאקשן במינימום התערבות.

למשל, אחד המשחקים שלי, ברצועת "מהפכות אלימות", היה משחק שבו השחקנים משחקים חבורה של חיילים שנכנסים לשטח אויב כדי למנוע ממהפכן מטורף לפוצץ פצצת אטום. המשחק היה אמור להתמקד בדרמה מוסרית – הדמויות צריכות להחליט אם להפיל את הבניין שממנו יורים עליהן למרות שיש בו אזרחים, למשל. בניתי כמה נקודות החלטה מהסוג הזה, ואפשרתי לשחקנים לשחק את תת-המודע אחד של השני – כל שחקן יכול היה לשחק את המצפון או היצר הרע של השחקן שמימינו.

לצערי, זה ממש לא עבד. הקבוצה הייתה כמה חובבי-נשק שאוהבים אקשן. למזלי, המשחק היה בנוי בתוך מצב שעובד מצויין עם אקשן, החלטות טקטיות ויריות. אז הבנתי שהמשחק המגניב שלי לא הולך לרוץ, ועברתי למשחק אקשן טקטי. השחקנים נהנו, אני נהניתי (למרות שהתאכזבתי מכך שהמשחק שכתבתי לא באמת רץ), והיה כיף.

בקיצור, זה לא משהו מסובך, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, זה משהו שטוב שאני אחשוב עליו לפני כל כתיבת משחק.

בכל מקרה, אני מקווה שבתקופה הקרובה אוכל להגדיל את קצב העדכונים. לצורך כך, אשמח לשמוע מכם נושאים שתרצו לשמוע עליהם, החל מעצות הנחיה ספציפיות, דרך שאלות על התחביב באופן כללי, ועד להעדפות האישיות שלנו בתחום משחקי התפקידים.

עד כאן,

-חגי

במהלך אייקון מצאתי לעצמי טכניקת האצה קטנה. נניח שאתם מריצים משחק בעזרת פסקול, והשחקנים מתחילים לתכנן תוכנית. וממשיכים, וממשיכים, וממשיכים עד אינסוף. אם רק תגבירו את ווליום המוזיקה, השחקנים יצטרכו לדבר בקול רם יותר. כמובן שדיבור בקול רם גורם לאנשים להיות תקיפים יותר, גם כי הם מאמצים את גרונם וגם כי האנשים ממולם צועקים עליהם, וזו דרך מצויינת לקצר קשקשת בדרך לאקשן.

קיימים משחקי ווליום אחרים, ומוכרים יותר – אם במהלך המשחק המנחה מנמיך את ווליום המוזיקה ואת טון הדיבור שלו, ואף מוסיף לזה תנועות ידיים עדינות שפונות כלפי מטה ואפילו השתופפות של כל גופו, זו דרך מצויינת להעביר שקט, ומשם אפשר לבנות בעזרת מה שאומרים לא מעט מתח ואימה.מנגד, מנחה צועק זה לרוב לא מאוד יעיל – דרך יעילה להלהיב את השחקנים, אבל אור הזרקורים נמצא על המנחה, וכשהוא צועק, הם שותקים.

בכלליות, הבעיה הגדולה ביותר שנתקלתי בה באייקון היא הכנת פסקולים למשחקים, ושימוש נכון בהם. כמה מהפסקולים שאני השתמשתי בהם באופן קבוע הם Abandon, Requiem for a Dream ו Fountain של קלינט מאנסל, הפסקול של האלף-לייף הראשון, הפסקול של גרים-פאנדנגו והפסקול של הומוורלד. אשמח לשמוע עוד הצעות, ודרכים מוצלחות לבנות ולשלב פסקולים במשחק.

אחרי אייקון, הגעתי למסקנה שהבעיה הגדולה ביותר של משחקי תפקידים בכנסים כיום היא חוסר התאמה בין ציפיות כל המשתתפים במשחק. כאשר השחקנים לא מבינים לאיזה משחק הם נרשמים, בסופו של דבר מישהו יצטרך להתפשר, וכאשר מתפשרים – המשחק יורד ברמה. כאשר ביגור יתקרב אפרסם פה מדריך לטעמי לכתיבת קדימונים, ובינתיים העלתי בפורום העמותה מחשבות ארוכות להחריד על מודל רצועות התוכן באייקון. במשפט – עד שלא ימצאו דרך לוודא שרק שחקנים שמחפשים בדיוק את המשחק שמציעה רצועת התוכן, ועד שלא ימצאו דרך לוודא שמנחי רצועת התוכן יריצו משחקים מספיק קרובים כדי שבאמת הרצועה תהיה אחידה, רצועות התוכן יובילו למ"ת בינוני – וזה לאו דווקא רע.

ובנוסף, אני מרגיש קצת טיפש שלא עשיתי את זה קודם – אני חלק מקבוצה מארגני לארפים בשם פרודקשנז הפקות, ואנחנו מרימים לארפ בשם "יריד ההבלים" בשישי לנובמבר בתל אביב. בואו.

שתי עובדות מהירות על הטרמה:

1. אם היא נעשית היטב, היא אחד מהכלים השימושיים והכיפיים ביותר שיכולים להיות למנחה, וניתן להשתמש בה כדי להוסיף המון עומק ועניין לעלילות, בין אם בקמפיינים או במשחקים חד פעמיים.

2. מאד קשה לעשות אותה היטב.

קשה לי לשים את האצבע על איך עושים הטרמות טובות. קל יותר לדבר על איך לא לעשות הטרמות, ולכן אתחיל מזה. להלן: איך לא לעשות הטרמות: צפייה ב-Heroes.

Heroes היא סדרת טלוויזיה די פופולרית שהתחילה בסוף 2006, ונכנסה לפני כשבועיים לעונה השלישית שלה. מבקרים רבים מתלהבים ממנה ומשבחים אותה על העומק שלה ועל הטיפול המוצלח בנושא של סופר-גיבורים, ונראה שגם הקהל חושב שהיא מצויינת. המציאות היא שכולם טועים.

אשליית העומק של גיבורים נובעת מהעובדה שהיוצרים שלה אוהבים הטרמה. בעידן המודרני, כל סדרה שאינה סדרת דרמה/קומדיה סטנדרטית מנסה למשוך צופים עם עלילות מושכות ומורכבות. צופים מאד אוהבים לראות התפתחות – איך משהו שנראה קטן ולא חשוב בפרק הראשון פתאום מקבל קונטקסט בפרק 8, למשל. אנשים אוהבים לראות דברים שמאפשרים להם לנחש מה יקרה בהמשך, ואוהבים לראות שדברים נרמזו בעבר. זה חלק מהקטע שהטרמה שנעשית טוב היא דבר כיפי. אבל היוצרים של גיבורים טעו במשהו אחד: הטרמה צריכה להגיע למיצוי. במהלך כל העונה הראשונה הייתה הרגשה של בנייה – הרגשה שכל הפרטים בונים לקראת איזה שלם שגדול מחלקיו, סיפור רקע חזק ומותח, או משהו כזה. המציאות הייתה שהייתה בנייה לאוויר. גם העונה השנייה המשיכה בזה. ההטרמה לא שווה כלום, כי כל ההתקדמות נעשית בסופו של דבר בסצינות שמבוצעות גרוע ולא קשורות לכל הרמזים שהסתובבו קודם (אבל זו כבר ביקורת על זה שגם חוץ מעניין ההטרמה הסדרה גרועה, אז נחזור לנושא).

העונה השלישית של גיבורים נפתחה בפרק של הטרמות. אבל במקום לשבץ את ההטרמות בתוך עלילה, הפרק התמקד בהן. לפחות פעמיים (שלוש, אם סופרים את תחילת הפרק השלישי) אנשים משתמשים ביכולות מסע בזמן, רואים עתיד נוראי ובלתי אפשרי (או חוזרים מעתיד נוראי לפעמים), ואז מתחילים לדבר על "הו לא! חייבים למנוע את כל הדברים שמובילים לעתיד הנוראי הזה!". עכשיו, זה יכול להיות כיף אם זה לא נעשה בסדרה כבר עשרות פעמים. זו הטרמה, בהחלט; אבל היא בוטה, היא לא תפתיע אף אחד אם היא תתגשם (ואם היא לא תתגשם, אף אחד לא יזכור אותה), והיא באה על חשבון עלילה אמיתית. בקיצור – הם עושים את זה על הצד הרע ביותר.

אז, אם אנחנו מסכימים שגיבורים עושים את זה הכי גרוע שאפשר, אנחנו יודעים שאם נעשה בדיוק ההפך יצא משהו טוב. אז בואו נעבור על כמה נקודות:

• צפיפות: הטרמה זה כמו תבלין טוב. אם שמים קמצוץ ממנו פה ושם, הוא יכול להקפיץ את הטעם של המנה ולהפוך אותה למצויינת. אבל אם שמים יותר מדי, הוא משתלט על הטעם והמנה הופכת לגרועה. הטרמה היא בדיוק אותו דבר – אפשר להשתמש בה, אבל לא להגזים. כמה רמזים קטנים בכל סשן, אולי אפילו רק אחד או שניים. כן, ברור שיש לכם, המנחים המהוללים, עלילת-על מגניבה ומצויינת, אבל גם העלילה של הסשן הבודד חשובה.

• בוטות: סצינות של חזיונות נוראיים הן לא טאבו. מותר להשתמש בהן, אבל ממש קצת. לא יותר מפעם בכמה סשנים. ההטרמות צריכות להיות עדינות – מישהו יכול לציין איזה מונח שהקבוצה לא מכירה (הדפוס, האחרים, כל אחד מהדברים האלה מתאים), אבל לא להתחיל שיחות שלמות על זה. אולי הדמויות יכולות לשמוע שברי שיחה עם מישהו אחר שאח"כ יובן כשהוא יהיה בקונטקסט. עדינות היא תמיד יותר טובה.

• גיוון: ההטרמות צריכות להיות שונות זו מזו. בגיבורים, כל ההטרמות הן חזיונות או מסעות בזמן, כאשר העתיד תמיד אפוקליפטי ותמיד רואים המון גופות ולא ברור מה הקשר בין זה לעלילה, וגם ככה שוכחים מזה אחרי פרק. תגוונו קצת – חזיון פה, מישהו שפולט איזו מילה שם, מסמך שהדמויות לא מבינות מדי פעם. יש הרבה רמזים שאפשר לשתול, לא צריכים להשתמש באותם הרמזים שוב ושוב.

• מיצוי: תעשו לעצמכם טובה – אל תטרימו רק את הסשן האחרון של הקמפיין. תביאו כמה מהרמזים ששתלתם לידי מיצוי פעם בכמה זמן, כדי שהשחקנים לא ירגישו שיש רק בנייה לקראת משהו ולא המשהו הזה. אל תפחדו לגלות חלק מעלילת העל שלכם – היא שם כדי שהיא תתגלה, לא כדי שיהיו לכם סודות.

זה מה שיש לי בינתיים. אני חושב שאמשיך את הדיון בהטרמה בהזדמנות, אבל בכל מקרה רציתי להתחיל מ"איך לא לעשות את זה". אני מקווה שתעכלו את זה היטב.

שנה טובה,

-חגי

*הטרמה =Foreshadowing

בשבוע שעבר, אחרי סשן מורט-עצבים של קמפיין אקזלטד שאני מריץ, קיבלתי את הSMS הבא מאחת השחקניות שלי: "אתה מנחה אכזר אך מוצלח, ולהיפך, בהתאמה." מעבר לזה שאני רוצה לפרסם דברים כאלה עקב יכולתם לנפח לי את האגו, זה הבהיר לי שההימור שעשיתי באותו הסשן השתלם.

אסביר לרגע מה עשיתי. אותה השחקנית, יעל, משחקת נשגבת כוכבים שמרכז חייה (והמקור לרוב היכולות שלה) הוא נול הגורל. הקמפיין מתמקד במלחמה של הקבוצה נגד קונספירציה גדולה של השדים (שנמצאים מחוץ לגורל) לחדור אל הבריאה. בשלב כלשהו, אחרי שגיליתי שאחד מהשדים הגדולים ביותר הוא זה שיצר את הקונספט של הגורל, חשבתי שיהיה מאד מגניב לגרום לו להשתלט בצורה זו או אחרת על מה ששלו. כמובן, היה לי ברור שזה יגרום לאחת משלוש תוצאות אפשריות: יעל תהרוג אותי; יעל תתלהב מאד; ושיעל תתלהב ואז תהרוג אותי (או להפך, לא משנה).

זה היה ברור שיקרה משהו כזה. לקחתי משהו מאד מרכזי לדמות ופגעתי בו. מצאתי נקודת לחץ והשתמשתי בה, באופן שאינו שונה יותר מדי מסחיטה, רק בקונטקסט של משחק, ועם מטרה של דרמה ולא של כסף או דברים אחרים. הרבה פעמים אנחנו, כמנחים, מנסים לגרום לדמויות לפעול. אנחנו מנסים לעורר בהן (ובשחקנים, בתקווה) איזשהו רגש, לדחוף אותן לאנשהו. לא תמיד זה עובד – אמנם סביר שהדמות תגיב באופן קיצוני לבני ערובה שנרצחים מול עיניה או כל דבר כזה, אבל זה לא משהו שבהכרח ישפיע על השחקן (לא בלי הרבה הכנה מראש). לעומת זאת, ברגע שפוגעים במשהו יותר מרכזי – משהו שהוא מרכזי לא רק לדמות אלא גם לשחקן – אז אנחנו בהכרח ניצור איזשהו רגש.

עכשיו, זו טקטיקה מסובכת, בתור מנחה. יש הרבה שחקנים שיגיבו מאד רע. מעבר לזה, צריכים לעשות את זה בזהירות – כי יש דמויות שיגיבו לזה שרצחו להן את הסבתא בפרישה מחיי ההרפתקנות, למשל. יש שחקנים שירגישו שאם גונבים להם את הכוחות אז משמידים להם את הקונספט של הדמות (וגם זה קרה לי). אבל אם השחקנים והדמויות ישרדו את זה – אם הם יצליחו לעבור הלאה מעבר לתגובה המיידית לפגיעה הזו – אז התוצאה תהיה מדהימה. הדמויות יתחילו להתנהג באופן קצת פחות צפוי ופחות הגיוני. בדיוק כמו בני אדם שפתאום משהו מזעזע את עולמם, משהו בדמויות ישתנה, ומשהו באיך שהשחקנים משתמשים בדמויות ישתנה. עלול להיות לזה מחיר, אבל זה גם יכול לעבוד מצויין.

אחרי ההתנסות של אותו הסשן, אני בטוח שאני הולך לעשות את זה שוב. יעל אמנם צעקה עליי שוב ושוב, הרימה שלל אביזרים חדים ואיימה על חיי, אבל אחר כך היא גם הגיעה למצב שבו הדמות שלה מתנהגת בצורה ממש דרסטית – עושה משהו לא שקול שנובע רק מתוך הרגשות שלה, בניגוד מוחלט לשליטה העצמית שהיא הפגינה עד אז – וזה היה ממש מגניב. זה הוביל לאחד מהסשנים היותר מוצלחים שזכורים לי בקמפיין הזה, ואני ארצה לעשות את זה שוב.

כמובן, השאלה שנותרה היא משהו קצת יותר מסובך. אוקיי, אז החלטנו שאנחנו כן רוצים ללחוץ על הכפתורים הנכונים של השחקנים והדמויות. אבל זה לא הכל, נכון? הקטע המסובך הוא למצוא את הכפתורים. ותאמינו או לא – אני מאמין שרוב השחקנים יודעים להסתיר אותם די טוב או אפילו (gasp!) לא ליצור כאלה מלכתחילה.

אבל זו שאלה לפעם אחרת. בינתיים – אל תפחדו ללחוץ על הכפתורים. אם השחקנים שלכם טובים, זה יעבוד. ואם לא… הנה פתרון.

עד הפעם הבאה,

-חגי

קודם כל, אציין שזה חגי, למרות הכותרת המתחכמת שמצביעה על זה שזה שחר. כמו שאתם רואים, גם אין תגית של שחר, ולכן ניתן לדעת שזה אני. אגב, מי שלא מזהה, המשפט מתייחס ל"תערו של אוקאם", עיקרון פילוסופי שיעיל ברוב המקומות בחיים.

המשפט שבכותרת נלקח מדמות שיצרתי לפני כמה שבועות לקמפיין של Spirit of the Century, ולדעתי הוא מצביע על משהו מאד מגניב במשחקי תפקידים. בעוד שאם הייתם צריכים לעשות איזושהי פעולה מתוחכמת בעולם האמיתי כנראה שהייתם מחפשים את הדרך הפשוטה ביותר ובעלת השלבים המועטים ביותר, בהרבה משחקים זה קורה בדיוק להפך.

אחד השחקנים שלי אמר פעם בתור דמותו, מנהיג קבוצת סופר-גיבורים, שהם לא צריכים לחשוב על הדרך הישירה ביותר לפתרון הבעיה, אלא על התכנית הסבוכה ביותר האפשרית, כי ככל שהיא סבוכה יותר יש יותר סיכויים שהיא תצליח. ואתם יודעים מה? זה היה נכון.

למה זה נכון? יש לזה כמה סיבות. הראשונה היא מאד פשוטה – תכניות מסובכות הן תכניות מעניינות יותר, ולדעתי, אחת הדרכים הטובות ביותר לקבוע אם משהו עובד היא כמה הוא מעניין (וכמובן, כמה הוא מגניב). תכניות מסובכות יוצרות סיפורים מעניינים יותר כי הן פשוט כיפיות יותר. הסיבה השנייה לא רחוקה, אבל היא מעט שונה, והיא: האתגר. בתור מנחה, אתה רוצה לאתגר את השחקנים שלך. אחרי הכל, סיפור שבו הכל מצליח הוא משמים לחלוטין, נכון? אף אחד לא היה קורא ספר או רואה סרט שבו הכל קל ופשוט, כי זה אומר שלא קורה בו כלום. הקושי יוצר את העניין.

עכשיו, בואו נחשוב על מה קורה בתכניות שמקשיבות לעיקרון של אוקאם: יש שלב אחד, כי זה הדבר הכי פשוט. מה שקורה מבחינת המנחה הוא די פשוט – השלב יכול להיכשל או להצליח (נניח לרגע שכל שלב הוא בינארי, כמובן שבדרך כלל גם התכניות הכי פשוטות מסובכות יותר, אבל אני מעביר נקודה תיאורטית ונמשיך משם). זה אומר שהמנחה יכול לגרום לסיפור להיות משעמם אם הוא מאפשר לפעולה להצליח – כי אין באמת קשיים. ואם השלב נכשל, ובכן, אנחנו מגיעים לנקודה הבעייתית של תסכול השחקנים, וכולנו יודעים שזה, נו, בעייתי.

לעומת זאת, תכנית מסובכת לא תיתקל בקשיים האלה. המנחה יכול לדפוק כל מיני שלבים, ועדיין לגרום לתכנית להצליח. השחקנים לא מתמודדים עם איומים פשוטים (כלומר, X חוסם את הדרך שלהם למטרה אז הם צריכים להסיר אותו, כמו שיכול לקרות בתכנית חד-שלבית), אלא עם דברים מסובכים יותר: אם שלב אחד בתכנית קורס, הם צריכים לאלתר. הם צריכים לחשוב מהר. הם צריכים להתמודד עם הבעיה באופן שלא משתמע ממנה באופן ישיר (ואגב, עצה לשחקנים – אל תנסו פשוט לעשות את אותו הדבר שוב, בדרך כלל התוצאה היא שהמנחה סתם מתוסכל מדברים כאלה, כי אם זה לא עבד פעם אחת… ובכן, לא כדאי לנסות את זה שוב בלי לשנות בזה משהו). זה מעניין יותר, ולכן זה טוב יותר, וזה לא מכריח את המנחה לגרום לשחקנים להיכשל כדי שיהיה מעניין.

כמובן, כמו כל דבר אחר, יש כאן איזושהי נקודת ביניים שצריכה להישמר – כי אי אפשר באמת לעשות תכניות אינסופיות, כמובן. אבל תמיד צריכים לחשוב גם בכיוון הזה (אם לא בתור דמויות, אז בתור שחקנים) – אתם רוצים מצד אחד למצוא משהו שיעבוד, אבל מצד שני משהו שיאפשר לכם ולמנחה לפלפל את הסיפור ולהוסיף נקודות לחץ שיהיו מעניינות לכולם.

עד הפעם הבאה,

-חגי