היי! שוב שחר פה, כדי לדבר על עצמי תוך כדי שימוש במילים אמיתיות בזמן בו חגי מתכונן לערער את עולמכם בשנית עם עוד תובנות מדהימות על האיכותיות האינהרנטית של קוביות, או משהו. הודעה קצרה לקוראינו ביומן החי – אתם לא יכולים להגיב שם! תגיבו באתר עצמו (יש קישור בראש ההודעה) ותלמדו להשתמש בקורא רסס כמו ילדים גדולים.
ועכשיו, לעיקר: הערב מסתיים הסיבוב הכנראה אחרון של תחרות לקסיקון טוגל. היה קטעים. זו הפעם הראשונה בה אני משתתף בלקסיקון, בטח שבמודל של תחרות, ואני חייב להודות שדי נהניתי. היו בו חלק ניכר מהיסודות עליהם דיברתי במזוזה הקודמת שלי. אבל מעבר לעובדה שזה משחק תפקידים נטול החלק המעצבן של המשחק בתפקידים, גם חוויתי את המשחק ברמה אחת מעל – כאשר דיברתי עם מארגן התחרות על התחרות עצמה והתעניינתי ב"שיטה" שלה.
האם הייתי נהנה מהמשחק גם בלי זה? כשחקן "סתם", שלא יכול לדבר עם המנחה ולראות את הדברים מלמעלה? אני לא חושב. מעבר לכיתה ו', אני מנחה הרבה יותר משאני שחקן. אני לא חושב שאני מסוגל באמת לשחק בלי לראות את המשחק מלמעלה, או אפילו לנהל אותו ברמה זו או אחרת. אם להשתמש בדוגמה של הלקסיקון, העובדה שהיה לי ערך שנכנס בכל שלב של התחרות ואפשר לי להמשיך במגמה שלי, תוך התעלמות מהמגמות (אך לא מהערכים!) של שאר המשתתפים, ויכולתי לבנות עולם ועלילה זעירים משלי, בלי קשר למה ששחקנים אחרים עשו. אני צריך את השליטה הזו, ומי יודע – סביר שאם היה שלב בו לא הייתי מרגיש שאני משפיע מספיק, או שהראייה שלי "מלמעלה" של מה שקורה לא מתאימה לראייה של מנהלי המשחק, לא הייתי נשאר.
להיות מנחה זה לא רק לדאוג לשחקנים, להיות מנחה זה לראות את הכיוון אליו המשחק זורם, ולהנחות אותו לכיוון אליו אתה רוצה שהוא יזרום. להיות מנחה זה לשלוט במשחק. גם במשחק בו יש סמכויות הנחיה לשחקנים, השליטה מלמעלה היא של המנחה. כאשר הנחיתי עם מנחה נוסף, בזמן שככלל נהניתי מהמשחק, היו רגעים שתהיתי מה לעזאזל הוא עושה, ורציתי לחטוף מידיו את המושכות. זה קרה לי גם כשחקן, כאשר לא הייתי מרוצה מתפקוד המנחה.
חגי טוען שזה מראה שמשחק לא מתרחש בוואקום, והוא לא תמיד מהנה בפני עצמו אלא רק אם אחר כך גם מדברים עליו. בניגוד לחגי, אני משתדל שהמשחקים שלי יהיו מהנים דבר ראשון ורק אחר כך כר פורה לדיון בהגיגיו של עולם. אני מדבר על משהו הרבה יותר יסודי – בשבילי, משחק מהנה רק אם אני משחק ומשפיע על המשחק לפחות באותה רמה וכמות כמו שאר השחקנים, בעדיפות ליותר. המשחק צריך להיות מהנה בידיי – ברגע בו אני מרגיש שאני לא משחק, אני לא נהנה. לשחק זה לבצע פעולה ולראות את ההשפעות שלה – וככל שהשפעות גדולות ומשמעותיות יותר, כך טוב יותר. אם לא ביצעתי פעולה, או הייתי חייב לבצע פעולה – זה היינו הך. זו תוצאה שקרתה במשחק בלי התערבותי, בלי המשחק שלי, וזה לא כיף לי.
המסקנה פשוטה – אני צריך להנחות תמיד. אבל מעבר לזה, אני חושב שעמוק בליבו של כל שחקן שאינו עציץ ביסודו טמון הרצון להיות זה שמשפיע ומעצב את המשחק. לא כל המשחקים ולא כל השיטות מאפשרות את זה – אבל אישית, אני מסרב לשחק כחומר בידו של מישהו אחר. תנו לי משחק שידי בו, ואהנה.