קראתי את הטענה שפנטזיה אפית בכלל וטולקין בפרט שמרניים בתפיסותיהם, כולל גזענות בוטה.

מסכימים או לא מסכימים – איך הייתם יוצרים מערכה שמבחינת הסוגה היא פנטזיה קלאסית, אך תצליח להשתמש בטענה הזו?

ג'ון טיינז, לשעבר מפתח משחקי תפקידים (צבאות אלמוניים, Puppet land בין השאר) והיום מפתח משחקי מחשב, כתב את המאמר הזה בו הוא מדגים מסגרת למשחק ארגז חול – משחק בו השחקנים חופשיים לעשות כרצונם בעולם.

אני לא אוהב את הגישה שהוא מציג, של מספור הנתונים בצורה בולטת, לכל סוג של משחק – יש פה החלפה של חוויה במספרים, ולמרות שאני מקבל את מסע הצלב של ערן, אני עדיין טוען בתוקף שזה משמעותית פחות כיף. לי, אם אתם מתעקשים.

הרעיון שמיש ונותן מסגרת מעקב מאוד נוחה למנחה במקביל לנתינת כיוון לשחקנים בלי לפגוע בחופש שלהם – שני דברים שקשים לעשות במשחק ארגז חול. בכ"ז, אני חושב שהוא פחות כיף.

ואגב, אם כבר חגי דיבר על משובים – אני חושב שהדימיון בין משחקי מחשב למשחקי תפקידים גדול מאוד, במיוחד כשטורחים להסביר את נקודות הדימיון והשוני. בנוסף, אני נחשף להרבה יותר פיסות תאוריית מ"מ ממ"ת. האם אתם רוצים לראות עוד קישורים שכאלה, או שעדיף שאשמור את הכפירה שלי לעצמי?

הקומיקס הזה, וההסבר שלו, סובבים את השאלה הפשוטה – "מה עושים כשהשחקנים מרגישים בטוחים מדי בדמויות שלהם?"

התשובה פשוטה – הורגים ומתחילים מחדש. שיסתדרו, הפרימדונות.

מנחים – אני לא משחק הרבה, אבל הפעם באתי לשחק אצלכם, אז תעשו לי טובה, ותפסיקו להפריע לי. אני מדבר עם שחקן אחר, אנחנו בתוך הדמות, וכרגע לא אכפת לנו מהשיטה, ולא אכפת לנו מהעלילה. כרגע אנחנו משחקים בתפקידים, בינינו.

אל תכנס לשם. זה המשחק שלנו. אל תפריע, אל תכנס, תשתדל לשמור למינימום את ההערות הצדדיות. כל צפצוף מצד מי שלא נמצא במקום המפגש בתוך עולם המשחק רק יפריע.

יותר מזה – אנחנו משתמשים בשיטה. הוא מנסה להפנט אותי, אני מנסה לתקוע לו סכין בבטן. אתה, המנחה, צריך להמשיך לשתוק. אם היינו רוצים עזרה עם השיטה, היינו שואלים אותך. אם היינו רוצים לגלגל קוביות, היינו מגלגלים – לא רצינו, ולכן החלטנו בינינו מה תהיה התוצאה. הסכמנו על תוצאה, אז אין קונפליקט. שמור על שתיקה. אם לא היינו רוצים לגלגל קוביות, לא היינו מגלגלים. היינו מסכימים – הנה, הרגע הראתי לך שאפשר. אבל לא הסכמנו, או שהחלטנו שיהיה מעניין יותר להשאיר את זה לגורל ולאקראיות – אז גלגלנו. הגלגול הזה בין שני שחקנים, ואלא אם יש משהו בעולם המשחק שלחלוטין מחייב הכרעה בלי גלגול, ובכן, אנחנו החלטנו שככה יהיה לנו יותר כיף. שוב, נשמח אם תשמור את דעתך לעצמך.

זוכר את החוזה החברתי? ההסכמות? אז הנה משהו פשוט – כשאנחנו מדברים, אנחנו במשחק משלנו. הוא אולי בתוך המשחק שלך, אבל הקטע הזה שלנו. אתה הנחית עד עכשיו, אז לטובתך אני מקווה שהנחית טוב – כי כרגע, אתה לא בתוך המשחק הזה. כל מה שיש כאן זה אני, הוא ומה שהנחת עד עכשיו. יש לך בעיה? בפעם הבאה תעשה עבודה טובה יותר מראש.

אמרנו את מה שאמרנו, עשינו את מה שעשינו. הכל, כמו שפראנק סינאטרה אמר, בדרכנו. לפי רצוננו, למען הנאתנו. כל דבר שתעשה יפריע. אז בחייאת ראבאק, תן לנו לשחק בשקט.

מיכאל התחיל לדבר על בלבול כלשהו שהיה פה בשבוע הסמכותיות – יותם התחיל לדבר על אסרטיביות של מנחה, על הסמכותיות שלו. משם הדיון המשיך דווקא לסמכויות המנחה – נושא שנשמע דומה, אבל קשור רק בעובדה שמנחה שלוקח לידיים שלו סמכויות שהשחקנים רוצים, בלי שתהיה לו הסמכות לעשות זאת, עושה טעות (שימו לב לתגובה האחרונה של גיל כאן).

אני לא הולך לדבר על סמכויות מנחה. מנחה טוב יודע מה הוא רוצה לעשות במשחק שלו, צריך שחקן גרוע במידה ישירה לאיכות המנחה כדי להרוס את זה. אני הולך לדבר על סמכותיות מנחה – הדרך בה מבססים סמכויות.

ואז אני אציין שלא תמיד כדאי לעשות את זה. התחלתי להגיד את זה כבר כאן.

דבר ראשון – אני לא הולך להגיד מה היא סמכותיות מנחה באופן תאורטי. התיאור המעשי מספיק – סמכותיות מנחה מתבטאת בכך שהשחקנים מסתכלים על המנחה, ולא כי הוא יפה. הם מחכים לו, לראות את תגובתו. אותו מצב שמתואר כל כך הרבה פעמים – השחקנים אומרים שהם עושים משהו, ומחכים שהמנחה יאשר להם שזה באמת קרה. ככה נראה משחק של מנחה מאוד סמכותי. במשחק פחות סמכותי, השחקנים ירגישו חופשיים להגיב אחד לשני בלי לעבור דרך המנחה קודם. אין כאן טוב ורע, רק סגנונות שונים.

באותה מידה, כל מנחה מוצא את הדרך שלו לבסס סמכותיות – חלק ישתיקו שחקנים, אחרים ישתקו בעצמם עד שהשחקנים יחכו להם. אפשר לנעוץ מבט חודר או פשוט לקום מהכסא בתנועה שתמשוך את תשומת לב השחקנים. לעמוד מעל לשחקנים תמיד יבסס סמכותיות. להפנות אליהם את הגב, במיוחד אם זורקים איזו הערה שהם צריכים לחשוב עליה ולדון בינם לבינם – משחרר מהסמכותיות.

חשוב מכך, על כל מנחה לבסס את הסמכותיות שלו אל מול כל שחקן ושחקן. לכל שחקן יש את הסמכותיות שלו, כמו שאפשר לראות במיוחד אצל השחקנים שמדברים בשם כל הקבוצה, ובכך משתיקים את כל שאר הקבוצה. בהנחה והקבוצה לא מכניעה את עצמה למנחה מראש, על המנחה להיות יותר סמכותי מכל השחקנים. אם יש עימותי סמכותיות בין השחקנים, ואחד מהשחקנים משתלט על המשחק, על המנחה להשתמש בסמכותיות שלו כדי להוריד מהסמכותיות של השחקן הכוחני. קל לדמיין את זה כ"גלגול סמכותיות +5 " – כי זה בדיוק מה שזה. תחרות מיומנויות בין שני אנשים בצורה הפשוטה ביותר. קונפליקט. לפעמים השחקנים יודעים לתת למנחה את הסמכות. לפעמים לא. תמיד צריך להתכונן למצב הגרוע ביותר.

ואלו שני הדברים שצריך לדעת לגבי סמכותיות – רק על ידי שימוש בסמכותיות והורדת סמכותיות השחקנים, אפשר לזכות בסמכויות הנדרשות להנחיה, כמו סמכויות יצירת עלילה בה דנו בשבוע הסמכויות. מצד שני, ברגע בו משתמשים בסמכותיות, ולא בהסכם, כדי לקחת סמכויות במשחק, הדרך היחידה להחזיר את הסמכויות לשחקנים ולגרום להם להשתמש בה, היא לפגוע בסמכותיות המנחה בצורה מופגנת. לאורן אולי יהיה קשה להחזיק את השחקנים בתלם העלילה שהוא יצר, אבל אחרי שהשחקנים התחנכו על ברכי שיטת גיל, יהיה קשה באותה המידה לגרום להם לאלתר עלילה.

אני מתכנן לכתוב עוד, בעתיד, על שימוש בסמכותיות, יצירתה והפגתה. בינתיים, כדאי שאתם תדעו שהשאלה "מה מותר למנחה לעשות?" באה רק אחרי השאלה "מה השחקנים יתנו למנחה לעשות?"

וו, חגי עוד פעם היה עסוק בלהבחר לתפקיד של איש חשוב באוניברסיטה ובהתאם, אני כאן כדי להגיד לכם מה עבר כאן בזמן ששאר המדינה עקבה בעיניים פעורות אחרי הטיפשות התורנית של סלבריטאינו היקרים.

הכל התחיל כשחגי חשף לאט-לאט את העובדה שצריך לחשוף לאט-לאט את תוכן המערכה, כדי לתת תחושת עולם אמיתי. שימו לב לפסקת הסיום שלו – "…בפעמים הבאות אחזור לדיון…" – יישום פרקטי בפעולה, ואני כבר במתח!

אחריו הגיע גיל, והביא אנקדוטה מקבוצת המשחק שלו על הזמן והמקום לגלגולי קוביות. שווה לעקוב אחרי הדיון שבא אחרי המזוזה – היה אקשן. אחריו טלי הצטרפה לגל הסיפורים האישיים, עם חוויות מניסיונה להריץ נוביליס – והפסידה עשרות נקודות על משחק מילים בכותרת. סיפור אנושי מרגש שגם בא עם כמה עצות די מוצלחות בתגובות. כנסו כנסו!!!1

אני המשכתי את שבוע הפרטיות הפומבית עם להג קל על ספרי משחק משנות התשעים והתבכיינות על קנייה לא מוצלחת. יבב לי נהר, כמו שאומרים בלועזית. חגי חתם את הגולל על שבוע ההחצנה הזה עם מזוזה העוסקת בסיום המערכות שלו וניסיון זול לעורר בנו קנאה. חגי, זה לא יעזור – אנחנו לא מקנאים בזה שיש לך מלא מערכות, בדיוק כמו שאנחנו לא מקנאים בזה שאתה איש חשוב באוניברסיטה!

בשבוע הבא – סלבריטאים יהיו סלבריטאים, חגי יהיה פוליטיקאי וציפור קטנה לחשה לי שכאן כותב חדש יחזיר לחיים נושא ישן. אני אוהב ציפורים, במיוחד כשהן לוחשות.

רכשתי את הספר של השיטה Rifts מהבחור הסימפאטי הזה שמוכר ספרים משנות התשעים ממש בזול. כדאי להציץ ברשימה שלו, גם אם הקנייה שלי הייתה פחות ממוצלחת.

בכל מקרה, עברתי על הספר, ודי נדהמתי. בעמוד הראשון הקדמת המחבר מתחילה במילים "הרקע למשחק ריפטס הוא חלק מהותי במשחק ומהסיפור שאנו מנסים לספר" – וזהו. לא מסופר יותר דבר על העולם. עוברים מהר ליצירת דמות והחוקים הבסיסיים (תריסר עמודים), חוקים מתקדמים (27 עמודים) ואח"כ 75 עמודים של רשימת מקצועות. לא נאמר דבר על העולם, אבל כבר במבט ראשון ברור שרשימת הדמויות לא מאוזנת. יש דמויות שמתחילות מראש עם שריונות-כוח ענקיים ותותחים רבי עוצמה, יש דמויות שמתחילות כדרקונים יודעי-כל ורבי עוצמה, ויש עכברי-ביבים ומדענים נמלטים. זו לא באמת רשימת דמויות, אלא רשימת "אנשים שיהיה מעניין לשחק בעולם הזה", שבהתאם, מספרת לנו מה העולם הזה. אני לא יודע אם זה מכוון, אבל זה רעיון מאוד אלגנטי, גם אם הביצוע מגושם. מתוך 140 העמודים הנותרים כ-30 עמודים מוקדשים לתיאור העולם וכל השאר הם רשימת חפצים, כלי רכב, קסמים – ובסוף-בסוף, חמישה עמודים למנחה, שלא מכילים דבר מלבד דרכים לגלגל באקראי שלושה סוגי מפלצות.

היו ימים שמוצר כזה היה מקובל. הספר עצמו לא מספר שום דבר על איך להריץ משחק בעולם הזה, דבר מלבד חוקי קרב. כמובן שיש עוד הרבה ספרים שמתחברים – הספר נועד לגשר בין כל העולמות השונים שחברת פאלאדיום הוציאה בזמנו. היום, ובכן – היום אנשים היו מתביישים להוציא ספר כזה בלי פרק פתיחה "מה הם משחקי תפקידים", שם מופרך למנחה ועשרות הרפתקאות לדוגמה. אני אומר לכם, למדנו את כל מה שיש ללמוד, ולמדע אין עוד לאן להתקדם.

ובהערת אגב, סתם נדמה לי, או שבשנות התשעים היו הרבה ספרים שעסקו בדברים רעים שמגיעים לכאן, התחלות חדשות וכדומה ( Rifts, Shadowrun, Dark Conspiracy, Mutant Chronicles, האפוקליפסה של עולם האפלה וכו'), בזמן שהמשחקים הגדולים של שנות האלפיים לקחו עולמות סטטיים יותר, כאלו שרחוקים מכל שינוי מהותי?

פי-יה. עברו עלינו שבועיים נורא עמוסים – וגם בבלוג. את השבוע שעבר התחיל יותם כשהוא קבע שמנחה צריך להיות אסרטיבי, ונענה על ידי אגרוף הברזל של  גיל. אורן הזדעזע וזימן את חגי בעזרת בדיד קסם +3 ללחימה באינטרנט. אז בא מיכאל ואמר שכולם בכלל מבולבלים והשאלה היא רק איך המנחה שולט במשחק. כל כוחותינו חזרו לאינטרנט בשלום.

השבוע שחררנו קצת קיטור עם העולם האמיתי – ערן סיפר לנו כיצד רודונים קיסריים אינם דרך טובה לפרפל מרבוץ בשיחון קבוצתי-עברי, ועמית הסביר לנו למה קשה לו להתמודד עם סיבוכים. וגם במשחק. היה שבוע אישי וחמים, במיוחד לאלו מאיתנו שהסתגרו בבית, כי ברחובות בחוץ המוות התהלך עם להביור.

בשבוע הבא – עוד הרבה דברים מדהימים, מחכימים, ויהיה גם מיזוג אוויר.

אורן קישר ברשומה שלו למאמר הזה. בזמן שהמאמר מציג כמה רעיונות והגדרות שימושיות, יש פער ענק בין שלושת ההגדרות הראשונות שלו לרביעית. זה לא רק פער ענק באחריות מנחה או במבנה משחק – זה פער ענק בהבנת המשחק. שלושת הגישות הראשונות מניחות שעיקר המשחק הוא בשאלה "מה הדמויות עושות בתוך העולם?" – מה שנקרא, לרוב, הסיפור. הגישה הרביעית עוסקת בשאלות שונות לחלוטין – "מה הוא קצב המשחק? מה האווירה השולטת בו?"

ההבדל בין הגישות הראשונות הוא בסמכותיות ותפקידי מנחה. רביעית לאו דווקא מציגה גישה שונה לנושאים האלו – היא פשוט מסיטה את דגש המשחק מהעלילה.

תזכורת מהירה: ערן טען שהדרך הכי טובה לאלתר היא לבא מוכן מראש, ויעל ענתה שבסופו של דבר, צריך יהיה לאלתר וכדאי יהיה לאלתר בגדול ולא רק בקטן. מה שהתפספס כאן הוא הרמה שמעל: מה ההבדל בין מנחה שמאלתר למנחה שבא מוכן.

שלושה מצבים שונים: בראשון, המנחה שולף מהשרוול מענה לכל מה שהשחקנים אומרים. לא חושב לרגע. הם לא יודעים אם הוא בא מוכן או מאלתר בחלקי-שניה. בשני, המנחה מאלתר באופן בולט. השחקנים רואים שהוא מהסס, חושב, ומביא משהו חדש. בשלישי, המנחה בבירור בא מוכן. על כל שאלה של השחקנים הוא מעיין בפיסות נייר, קורא באיזה דף צדדי, או שכאלו.

ההשלכה הראשונה והברורה ביותר היא ההשלכה על זרימת המשחק – המנחה הראשון לא קוצב את המשחק בתשובות שלו. השני קוצב בהתאם למהירות המחשבה שלו והשלישי בהתאם לסדר שבדפיו. פה, כמו בשאר הקריטריונים שאתן, אין טוב ורע – בהרבה מקרים עצירת המשחק לטובת מחשבת מנחה זה רעיון טוב. לא רק כדי שהמנחה יחשוב על משהו נכון, אלא, כדוגמה אחת, השחקנים עשו עכשיו משהו מאוד גדול ומקורי, או לפחות כך הם חושבים. העובדה שמהנחה עוצר לחשוב על זה מראה להם שמה שהם עשו משמעותי, מפני שהוא לא ברור מאליו. הוא דורש איזון מחדש, עדכון העולם והמשחק, משהו שדורש מהמנחה להמציא דברים מחדש, או לעיין בניירות הרחוקים יותר שלו, אלו בהם הוא כתב את התגובות שלו למקרים הקיצוניים ביותר. השחקנים מקבלים תגמול מתגובת המנחה, בכך שהיא מאששת את קנה המידה של מעשיהם.

דבר אחר – מנחה יכול להעמיד פנים שהוא מאלתר בדרך שונה ממה שקורה במציאות. מנחה שמאלתר לחלוטין יכול לבא עם דפים ולרפרף בהם מדי פעם בזמן שהוא ממציא משהו חדש, בדיוק כמו שמנחה שכותב את הדברים מראש יכול לבהות למרחק בזמן שהוא לכאורה הוגה ברעיון חדש, כאשר המציאות היא שהוא מביט אל תוך המסך לשה"מ, שם הוא השאיר לעצמו פתקונים. יש סיבה להעמדת הפנים הזו – בפישוט גס, שחקנים (טובים) שרואים שהמנחה מאלתר, משחקים עם המנחה, לא רק בתוך המשחק*. הם מבינים שחלקים מהמשחק מופיעים ונוצרים בזמן אמת, ומנסים להשתתף ביצירה, להשפיע. שחקנים שרואים שהמשחק כתוב היטב, משחקים בתוך המשחק. הם מניחים שיש להם חוויה שלמה כתובה מראש, ולכן יש להתעסק בבשר שלה, למצוא את עיקר המשחק ולהתמקד בו, במקום לנסות להמציא בו פרטים חדשים.  באלתור, המשחק הופך למשחק של גבולות, פריצת דרך וחידוש. בכתיבה, המשחק עוסק בתחום האמצע, בקיים ובמוגדר. המנחה ששולף מהמותן לא נותן לשחקנים שלו את המידע הזה. הוא מונע מהשחקנים חשיבה על-משחקית, ומכריח אותם להתמודד עם העובדה שהדבר היחיד שהם יודעים על המשחק, זה מה שהמנחה אומר שקורה בתוך המשחק.

זה היה פישוט של השפעות השימוש בשיטות הנחיה על השחקנים. הסתמכות על אלתור או כתיבה יוצרת חווית משחק שונה, והעברת ההסתמכות הזו לשחקנים יוצרת אצלם חווית משחק שונה, גם אם היא לא נכונה. השאלה היא לא רק מה נוח למנחה, אלא גם איך המנחה רוצה שהמשחק שלו יראה. אמנם לא שיחקתי אצל יעל, אבל אני משוכנע שמשחק של ערן לא דומה למשחק של יעל, ואחת מהסיבות לכך היא שאת הדברים שיעל ציינה שהיא עלולה לאלתר, ערן כותב מראש. במשחק של יעל משחקים במה שיעל מאלתרת, ובמשחק של ערן, משחקים במה שערן כתב. ואף אתה, הבן זאת מאוד.

*מיכאל, אל תהיה נאג'ס. אתה יודע למה התכוונתי.