בעקבות הפוסט הקודם שלי בנושא קונספירציה התפתח דיון בין מיכאל גורודין לבין זיו ויטיס אודות סטריאוטיפים גסים, רדודים ופוגעניים, על רעיונות מוכרים ונדושים ועל כך שהעלילה תהיה מעניינת יותר אם יהיה שימוש בתרחיש פחות "סביר". אני אקצר את רשימת התיאורים הארוכה הזאת למילה אחת: בנאליות.
ואמנם, הרעיון הראשוני אשר הוצג שם, קבוצת דתיים קיצונית, הוא רעיון בנאלי. בעקבות הדיון, עלתה במוחי השאלה: האם השימוש בבנאלי יכול להיות ראוי בהקשר של קונספירציה?
תשובתי בנושא היא, במילה אחת, כן. אנסה לבסס תשובה זו.
הנחות היסוד
אניח מספר הנחות יסוד שאני מתבסס עליהן כשאני כותב משחק קונספירציה. הן אינן בהכרח נכונות, אבל הנסיון שלי מראה שלרוב ההתנהגות של השחקנים תואמת אותן. ההנחות מתבססות על כך שהשחקנים יודעים שהם במשחק קונספירציה.
- הנחה א': השחקנים מניחים שדברים הם לא כמו שהם נראים, ומניחים שהם מורכבים יותר.
- הנחה ב': השחקנים מניחים שבשלב מסוים במשחק גורם כלשהו שהוצג כידיד יתגלה כאויב ולכן צריך לחשוד בכולם.
- הנחה ג': השחקנים מניחים שהדמויות מתקדמות לגילוי האמת עם כל התקדמות עלילתית ועם כל פרט שמופיע במשחק.
השילוב של ההנחות הללו יוצר מצב בו השימוש בבנאלי הוא מבורך. למה? כי בעצם בקונספירציה תמיד יהיו לנו לפחות שני סיפורים שמתקיימים במקביל. אחד מהם הוא הסיפור הגלוי לשחקנים ולדמויות והשני הוא הסיפור הנסתר מהם (זה המקרה הפשוט ביותר – בקמפיין קונספירציה יהיו הרבה יותר סיפורים שימלאו יותר תפקידים). נציב את האפשרות הבנאלית בתפקיד כל אחד משני סוגי הסיפורים הבסיסיים ונראה מה מתקבל.
הבנאלי בתפקיד הסיפור הגלוי
זהו המקרה בו הדמויות עוקבות אחר קו עלילה סביר והגיוני. השחקנים מקבלים, מצד אחד, את התחושה שהם מתקדמים לגילוי האמת (הנחה ג'), ומן הצד השני את התחושה של חוסר סבירות ובלבול (הנחה א'). זהו בדיוק המקרה שמודגם בפוסט הקודם.
ככל שהשחקנים יתקדמו יותר לאורך קו העלילה הזה, יתגלו פרטים אשר מרמזים על כך שזהו קו לא נכון. השחקנים יהפכו פרנואידים יותר ויותר (בגלל הנחה ב'). כבר כאן השגנו את מטרתנו המשחקית. אוירת הקונספירציה נוצרה. השחקנים הולכים בקו עלילה סביר והגיוני בעודם יודעים (ברמה כלשהי) שזהו אינו הקו הנכון ושבכל רגע תגיע ההתפתחות העלילתית שתהפוך את הקערה על פיה. הם מתוחים, פרנואידים ומצפים לגרוע מכל.
לבסוף, הסיפור הנסתר מתבטא באופן גלוי בעלילה. הוא אינו נחשף לחלוטין, ובכך משאיר את השחקנים במצב של חוסר ידיעה ובלבול. עם זאת, הופעתו מאשרת את ההנחות של השחקנים. בשלב זה המתח והפרנויה הוחלפו בבלבול וחוסר ידיעה, משום שהגרוע מכל כבר קרה. השחקנים נשארים מסוקרנים והסברים שונים למקור ממנו הגיע הגרוע מכל מעסיקים אותם בנקודה הזו.
ניתן לראות שהבנאלי בתפקיד הסיפור הגלוי יכול לעבוד, משום שהנסתר אינו בנאלי.
הבנאלי בתפקיד הסיפור הנסתר
זהו מקרה מעניין יותר, אך פשוט באותה המידה. כאן הדמויות עוקבות אחר קו עלילה פחות סביר. השחקנים מקבלים את אותן התחושות שהם קיבלו כאשר הם התקדמו לאורך קו העלילה הסביר. ההבדל הוא שמשום שהשחקנים מניחים שהדברים מורכבים יותר משהם נראים, הפרנויה גוברת עוד יותר.
התפתחות המשחק תהיה דומה להתפתחות במקרה הקודם. השחקנים יגיעו למצב דומה של פרנויה.
לבסוף, הסיפור הנסתר מתבטא באופן גלוי בעלילה. הפעם, הוא נחשף לחלוטין, ובכך מסיר כל פרנויה, מתח או חוסר ידיעה מהשחקנים. השחקנים נשארים מבולבלים בגלל שאלה אחת: אם זה כל כך בנאלי ופשוט, איך זה שלא עלינו על זה?
ניתן לראות שהבנאלי בתפקיד הסיפור הנסתר יכול לעבור, משום שהסיפור הגלוי מסיח את הדעת ממנו במידה מספקת.
הבנאלי בתפקיד שני הסיפורים
עכשיו זה נהיה ממש מעניין. לכאורה, מדובר בדבר משעמם ובנאלי שאין שום סיבה שיהיה מעניין. אז איך זה בדיוק יוצא משחק קונספירציה? בעזרת מוץ. להלן דוגמא:
חיפה, אפריל 2009. השב"כ מקבל התראה על כך שקבוצת דתיים קיצונית עומדת לבצע פעולות אלימות…
במהלך החקירה, מגיע לידי השב"כ מידע לפיו מנהיג הקהילה הדתית מחזיק חשבון בנק בחו"ל, אליו הועבר כסף מארגון טרור אנטי-ציוני (שאינו אנטישמי).
בתשאול ראשוני של מנהיג הקהילה הדתית ושל מקורביו, כולם הכחישו את קיומו של חשבון הבנק.
האם הסיפור הגלוי בנאלי? כן. הכל סביר, הכל בנאלי. העניין הוא שהשחקנים מניחים שהדברים אינם כמו שהם נראים. משהו נסתר מהם, והם מחפשים מה. החיפוש יוביל אותם לברר כל פרט ולחפש איפה הם אינם מגיעים אל הפרט החסר.
האם הסיפור הנסתר בנאלי? מאוד. פעולות אלימות על רקע דתי. אין יותר בנאלי מזה. אבל בסיפור הנסתר (שהוא הסיפור האמיתי) מעולם לא הועבר כסף לחשבון בנק בחו"ל. אין חשבון כזה. כל נושא חשבון הבנק הוא מוץ ואין לו שום קשר למה שבאמת קרה.
במצב הזה, כל עוד לא מתרחשת התפנית העיקרית בעלילה, השחקנים ימשיכו לחפש את המידע שחסר להם. אם המנחה ינחה אותם לכיוון חשבון הבנק, ויתן להם את המרחב לחקור את הנושא, הם והמנחה ישקיעו בכיוון זה מאמץ וזמן. לפי הנחות השחקנים, ככל שיושקע יותר מאמץ וזמן בכיוון הזה, כך גדל הסיכוי שהוא הכיוון שמביא לגילוי האמת. העקיבה אחר מוץ יוצרת אצל השחקנים בדיוק את התחושות שניסינו להשיג, מתח ופרנויה. לבסוף, נחשף הסיפור האמיתי, אשר היה מול עיניהם של השחקנים לאורך כל הזמן. ההשפעה על השחקנים דומה לזאת שהייתה במקרה הקודם: אם זה כל כך פשוט, איך זה שלא עלינו על זה?
אנחנו רואים שאפילו אם שני הסיפורים בנאליים, הקונספירציה עדיין תעבוד, משום שהנחות השחקנים אינן מאפשרות להם באמת לעקוב אחר קו העלילה הבנאלי עד לסופו. השחקנים מניחים שמשהו נסתר מהם, ולכן הם מסרבים לבחור במובן מאליו ופונים אל המקום ממנו עלול לבוא הלא נודע.
סיכום
מצאנו שאין כל בעיה עם עלילה בנאלית במשחק קונספירציה. הוצגו שלושה מודלים שונים שבהם נעשה שימוש בעלילה בנאלית, ובשלושתם הקונספירציה תעבוד. אבל איך נוצר מצב בו הקונספירציה עובדת גם כאשר העלילה בנאלית? התשובה היא שהכלי העיקרי של המנחה במשחק קונספירציה אינו העלילה. הכלי העיקרי של המנחה במשחק קונספירציה הוא האינטראקציה סביב השולחן. אם אמנם השחקנים מקבלים את הרושם שמדובר במשחק קונספירציה, שמשהו מוסתר מהם, וכן הלאה, הם יניחו את הנחות היסוד עליהן התבססתי ויפעלו לפיהן. מהרגע בו הנחות היסוד הללו הונחו, השחקנים יוצרים עבור עצמם את אוירת הקונספירציה על ידי יצירת עלילה שמבוססת על ההנחה שדברים אינם כפי שהם נראים. מכאן, כל שהמנחה צריך לעשות הוא לזרוק לתוך עולם המשחק פרט אחד שאינו מתיישב עם הסיפור ולצפות בשחקנים מפתחים אובססיה כלפי הפרט הזה.
