לפני מספר ימים הכרזתי, בפעם השניה, על "משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל". למה אני עושה את זה?

• כי אני רוצה להנחות ולשחק – זו הסיבה הפשוטה והבסיסית ביותר. הפרוייקט הזה נותן לי הזדמנויות נוספות להנחות, ואם מנחה נוסף יצטרף אלי, אולי גם יצא לי לשחק. אני יכול להנחות קמפיין, ויש בכוונתי לעשות את זה, אבל כפי שהסיבות הבאות יסבירו, זה לא מספיק.
• כי אני רוצה להביא את התיאוריה לפרקטיקה – הפורמט המקורי של משחק תפקידים חד-פעמי לבקשה הקהל התאים לכך יותר, אבל אני מאמין שגם הפורמט הנוכחי יביא את זה. הרבה מהתיאוריה שאנחנו כותבים רלוונטית מאוד למשחקים חד-פעמיים או לשלב שבו מתחילים לעצב משחק. בקמפיין מעצבים את המשחק לעיתים רחוקות והתיאוריה של משחקים חד-פעמיים כמעט לא באה לידי ביטוי. משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל מחייב אותי לכתוב משחק חדש, לעצב אותו.
• כי אני רוצה ללמוד על settings שאיני מכיר – בסיבוב הקודם ביקשו ממני משחק מנגה. אין לי מושג במנגה. אז קראתי קצת, צפיתי קצת באנימה, התייעצתי עם אנשים. למדתי.
• כי אני רוצה להנחות בז'אנרים שאיני מתורגל בהם – מבחינתי, הז'אנר של משחק תפקידים הולך יד ביד עם החוויה שהשחקנים מקבלים. לתרגל יצירת חוויות מגוונות עבור שחקנים זה דבר מעניין בעיני. בסיבוב הזה כבר קיבלתי בקשה להריץ Pervasive LARP, והנה הזדמנות להנחות לארפ וללמוד מה זה לעזאזל Pervasive LARP.
• כי אני רוצה לראות עוד אנשים משחקים – לא מדובר כאן על לגרום לאנשים חדשים לשחק, את זה אני לא אשיג. מדובר, באופן הישיר ביותר האפשרי, על לראות, מנקודת המבט של המנחה, עוד שחקנים משחקים. כל שחקן משחק אחרת, וגם אם אני מכוון את המשחק לכיוון מסויים, השחקן ייתן את הכיוון שלו. בכל פעם שאני נפגש בשחקן שלא הנחתי לו בעבר, והוא לא עציץ, אני מגלה תגובות חדשות ומעניינות של שחקנים. יותר מזה, כל קבוצה מתנהגת אחרת והדינאמיקה בה אחרת – זה בכלל מעניין.
• כי אני רוצה לזהות נקודות חלשות בהנחיה שלי – המשחק שהביא אותי להתחיל את הדבר הזה היה המשחק בו הבנתי שאני לא משתמש כראוי בנאפסים ככלים בהתניה. אני משתמש בהם כצבע, כמקורות מידע, כידיות, אבל לא ככלי בהתניה. עכשיו כשאני יודע את זה, זה משהו שאני יכול לעבוד עליו.
• כי אני רוצה השראה – כל פרט שמציעים לי במסגרת משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל הוא השראה עבורי, גם עבור אותו משחק וגם עבור משחקים אחרים. זה מגניב.

בשביל השחקנים אי שם זו הזדמנות לקבל משחק לבקשתם. אני מזמין אתכם לבקש משחקים. עכשיו, כשאתם יודעים למה אני עושה את זה, יכול להיות שיהיו לכם רעיונות מעניינים שיאתגרו אותי ויתנו לי את הדברים שאני רוצה מהפרוייקט הזה.

– אז משחקים היום די-אן-די?
– נראה לי שכן, תלוי אם כולם יוכלו.

השיחה הזו התרחשה בשבוע שעבר במקום העבודה שלי בין חבר לעבודה לביני. כמה ימים לפני כן הוא וחבר נוסף לעבודה בנו דמויות למהדורה 3.5. כמעט לא היה סיפור לדמויות, היה בעיקר דף דמות.

בדיעבד הבנתי שהשאלה שהוא שאל אותי שונה מאוד מהשאלה "יש היום סשן?" אותה אני רגיל לשמוע משחקני קמפיין הקונספירציה שלי. היא משמעותית יותר דומה לשאלה "משחקים היום שש-בש?".

ההבנה הזאת גרמה לי לחשוב על היחס שלי ושל השחקנים שלי בקמפיין הקונספירציה שלי למשחק תפקידים. המשחק הזה כבר מזמן עבר אצלנו את רמת המשחק. זו חוויה רב חושית מתמשכת שצריכה להיות מרתקת, מרגשת, מסעירה, דרמטית, מותחת ומעוררת מחשבה. אנחנו מתחברים לדמויות, חושבים על האופן בו אנחנו משחקים אותן ועוסקים בדינמיקה קבוצתית ובמערכות יחסים בין הדמויות.

באותו ערב שיחקנו די-אן-די. זה היה לחלוטין רק משחק. אין לי עוד מה להגיד עליו, כי מה כבר יש להגיד על משחק כשהוא רק משחק.

נכון, אפשר לדון המון בתיאוריה של שש-בש, ביתרונות ובחסרונות של טקטיקת משחק כזאת או אחרת ובסוגיות מרחיקות לכת בסטטיסטיקה ובתורת המשחקים. מצד שני, אפשר פשוט להטיל קוביות ולקלל שלא יצא דאבל. זה בדיוק ההבדל בין משחק תפקידים, כזה כמו שאני עושה בדרך כלל (ומהכירותי עם שאר הכותבים כאן, סביר להניח שאני לא לבד), לבין די-אן-די, כזה שרוב שחקני התפקידים משחקים.

האם אני מסתובב יותר מידי בחברתם של שחקני משחק-עומק המכורים לחוויה? האם שכחתי ממשחקי אתגר? האם כל זה משנה?
למה לא סתם לשחק, בלי לדבר כל כך הרבה על המשחק והתיאוריה?

אל דאגה, אני אמשיך לכתוב על המשחק, כמו כל הכותבים כאן. אני אמשיך להתעסק בתיאוריה של משחקי תפקידים ואני אמשיך לקחת אותה איתי לקמפיין הקונספירציה שלי. אבל, אני משאיר את כל התיאוריה הזאת מחוץ לדי-אן-די שלי. כשזה "משחקים די-אן-די" ולא "נפגשים למשחק תפקידים", אני משאיר את התיאוריה בצד, ופשוט משחק, כמו שהיינו עושים פעם, כשהיינו ילדים.

אני הולך להנחות את הקמפיין הזה כמו פעם, פשוט. אני מבטיח לחזור עם הרבה סיפורים.

לאחרונה התחלתי את העונה השניה של קמפיין הקונספירציה שלי. חשוב לציין, בעקבות תיאום צפיות עם השחקנים, הקמפיין כבר אינו קמפיין קונספירציה, אלא קמפיין קונספירציה דרמתי (או קמפיין דרמה קונספירטיבי, או משהו כזה – אם זו הייתה סדרת טלויזיה אולי היינו קוראים לזה דרמת פשע, נראה לי).

בכל מקרה, בלי שתכננתי את זה, שני הסשנים הראשונים הסתיימו בתפניות מפתיעות. כך נוצר מצב שהסשנים הבאים התחילו מהסוף של הסשנים הללו. תופעת לוואי מוצלחת הייתה שנקודת המוצא בשני הסשנים הייתה קבוצת שחקנים סקרנים במיוחד.

עד כאן זה נחמד, אבל זה לא מאוד מעניין. לכל מנחה קמפיין יוצא לסיים סשן בתפנית מפתיעה מדי פעם.

ובכן, בסוף הסשן הראשון הכנסתי תפנית עלילתית מפתיעה. פרט עלילה חדש, שיכול להפוך את התמונה לחלוטין. השחקנים נותרו במתח וציפו להמשך העלילה. בתחילת הסשן הבא העלילה המשיכה בדיוק מאותו המקום. מסתבר, בדיעבד, שהתפנית העלילתית לא הפכה את התמונה לחלוטין. למען האמת, אני חושב שאם לא הייתי עוצר את הסשן במקום בו עצרתי אותו, ההתרחשות הזו כלל לא הייתה נראית כתפנית עלילתית.
בכל מקרה, זה הביא לתוצאה הרצויה. בתחילת הסשן הבא השחקנים היו מסוקרנים ולהוטים לשחק. התפתחות העלילה הייתה זריזה, הגיעה מיד, ואולי לא ענתה על כל ציפיות השחקנים, אבל זה לא משנה. השחקנים כבר באווירה הנכונה.

בסוף הסשן השני דחפתי לכיוון תפנית דרמתית. אני לא יכול להכניס אחת כזאת כי (כמו שכתבו כבר לפני, אני לא זוכר איפה ואני לא מצליח למצוא את זה) דרמה נוצרת בין השחקנים. המנחה אינו חלק מהדרמה, הוא צופה בה. אני רק דחפתי לכיוון. לשמחתי, השיטה נותנת לי פתח לדחוף לכיוון הזה.
התפנית הדרמתית עמדה להגיע. הדמות עומדת לחשוף את הסוד (או לפחות איזשהו סוד). כאן מסתיים הסשן (חשוב לציין שהשחקנית שמרה את הסוד של הדמות בסוד מפני השחקנים האחרים, כך שהמתח ממשי עבור השחקנים).
זה הביא לתוצאה הרצויה, בהתחלה. בתחילת הסשן הבא אמנם השחקנים היו מסוקרנים ולהוטים לשחק, אבל קיבלתי את הרושם שזה עבר להם די מהר. הסשן התחיל בסצנה הדרמתית, בה השחקנית (גם הדמות, אבל בעיקר השחקנית) המדוברת התפתלה, התכווצה, התרחבה, שתקה, דיברה, וכל זה על מנת לחשוף כמה שפחות מהסוד הסודי. זה לקח זמן. הזמן הזה יצר ציפייה אצל השחקנים האחרים. הציפייה הזו לא מומשה. השחקנית (והדמות) הצליחה לשמור על הסוד. אני חושב שמנקודה מסוימת אפילו היה ברור שהשחקנית לא מתכוונת לחשוף את הסוד, ויהי מה. השחקנים האחרים נשארו עם מעט פרטי מידע חדשים, לאחר שצפו בסצנה שבה הדמות לא נשברה בדרמתיות, אלא דווקא נאבקה בדרמתיות.

למה במקרה הראשון התפנית עבדה ובמקרה השני לא?
אני חושב שבפעם הראשונה השחקנים (שימו לב, השחקנים, לא הדמויות) ידעו בדיוק מה לעשות ובפעם השנייה לא. זה נשמע כמו משהו שמתאים למשחקים חד-פעמיים.

מה פתאום השחקנים בקמפיין לא יודעים מה לעשות?
זה הזמן להזכיר שחצי קבוצה התחלפה, שסגנון המשחק הוגדר מחדש, שהסגנון המדובר הוא עירוב של דרמה וקונספירציה ושאני רגיל להנחות משחקים חד-פעמיים.
במקרה הראשון, התפנית השאירה לשחקנים פתח לפעולה. חלק מהשחקנים אפילו תכננו מראש מה הם רוצים לעשות בסשן הבא. בסשן השחקנים חקרו, העלילה התקדמה בקצב משביע רצון וגם נוצרה דרמה שנשענה על ההתרחשות העלילתית. לשחקנים היה ברור, לפי סוף הסשן הקודם ולפי תחילת הסשן הזה, מה עליהם לעשות.
במקרה השני, התפנית השאירה שחקנית אחת, זאת שעמדה לחשוף סוד, עם פתח ענק לפעולה. שחקן נוסף מצא עצמו מגיב לפעולות של השחקנית הזאת, מנסה לעמת אותה עם שאלות שיגרמו לה לחשוף את הסוד. שאר המשתתפים (ובכללם גם אני) תפקדו כצופים בהתרחשות. זאת הייתה נקודת הפתיחה של הסשן הזה. ברגע שהסצנה הראשונה נגמרה, השחקנית שהיה לה פתח לפעולה כבר מיצתה אותו. היא נותרה ללא פעולה ברורה. שאר הקבוצה (ושוב, בכללה גם אני) כבר התמקמה בנוחות בעמדת הצופים והמגיבים. עכשיו כולם מחכים שמשהו יקרה, ואף אחד לא יודע מה לעשות.

אני למדתי מהסשנים הללו כמה דברים על הקמפיין ועל האופן בו אני מנחה אותו. קודם כל, עכשיו אני בטוח שמדובר בקמפיין קונספירציה דרמטי, ולא בקמפיין דרמה קונספירטיבי. הדרמה קיימת במשחק הזה רק כשיש חקירה וקונספירציה ברקע. אם מניחים בצד את החקירה, גם הדרמה הולכת לאיבוד. בנוסף, ואולי חשוב יותר, למדתי שעלי להזכיר לשחקנים שלי שמה שהם עושים זה לחקור. הם רוצים סכסוכים, דרמה, קונפליקטים וסערת רגשות. כשהם לא יודעים מה לעשות, זה מה שהם מנסים לעשות, כי זה מה שהם רוצים במשחק. בנקודה הזאת צריך להזכיר להם שדווקא אם הם יחקרו, הדרמה תגיע.

אזהרה: אם את/ה מנחה בביגור, הפוסט הזה עלול להעליב אותך. מאוד. אם את/ה חושש/ת להעלב, אל תקרא/י.
הצהרה: בעקבות האזהרה לעיל, אם בחרת לקרוא ובכל זאת נעלבת, את/ה טיפש/ה ומכוער/ת (אבל לפחות עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, יש לך סיבה להעלב).

ההרשמה לביגור נפתחה. רפרפתי בקצרה על הטיזרים על מנת לבחור משחקים. הסינון הראשוני שלי הוא לפי סוגות ותגיות. זה לא שאני רוצה סוגות או תגיות מסויימות. להפך, אני פוסל משחקים לפי סוגות ותגיות.

אז, אילו סוגות ותגיות אני פוסל ולמה?

תגיות: "אינטראקציה חברתית" ו"דורש אלתור"

ישנם כמה משחקים שמתוייגים כ"אינטראקציה חברתית". כל שאר המשחקים בכנס אינם מתוייגים כך משום שאין בהם אינטראקציה חברתית. הם משחקים שבהם המנחה תולה מראש שלט שמכוון כל אחד מהשחקנים לפינה שלו, שם השחקן יושב לבד, בלי ליצור אינטראקציה חברתית, לאורך כל המשחק.

בנוסף, ישנן פעילויות בכנס שמתוייגות כ"דורש אלתור". אני איני דורש מהשחקנים שלי אלתור. במקרה הצורך, אני אפילו מכין להם חוברת שמכילה את הטקסט שלהם לסשן של 4 שעות. אם התרשלתי ולא הכנתי את החוברת המדוברת, יכול להיות שהם יהיו עציצים. אשמתי – לא דרשתי אלתור.

התגיות "אינטראקציה חברתית" ו"דורש אלתור" אומרות לי רק דבר אחד: המנחה מנסה להרחיק עציצים. זה לא אומר לי כלום על המשחק.

תגיות: "דרוש ידע מוקדם"

מנחה יקר, אתה יורה לעצמך ברגל. עם תותח. השחקנים שלך לא יודעים כלום, והם לא ידעו כלום. גם אם המשחק שלך יתמלא בשחקנים שיודעים כל מה שצריך, אחד מהם יתקע ביום הכנס בנסיון להסביר למאבטח של תחנת הרכבת במודיעין למה יש לו חרב ולא יגיע. בתחילת הסשן יחסר לך שחקן וידחפו לך אחד שחושב שהמשחק שלך נשמע מגניב, למרות שהוא לא קרא את הספר או אפילו ראה את הסרט.

השחקן האחד הזה (בין אם הוא נרשם מראש או נדחף ברגע האחרון) יחרבן לך את המשחק. אני לא רוצה לשחק במשחק המחורבן שלך.

תגיות: "מתאים למנוסים בלבד"

קודם כל, מנוסים במה? אם אני משחק מו"ד כבר 17 שנים, האם המשחק הזה מתאים לי? אני ארשה לעצמי לנחש שזו לא הייתה הכוונה. הכוונה הייתה לשחקנים מנוסים וטובים שיכולים להחזיק משחק ולגרום לו לעבוד. בעצם, התגית הזאת בכלל לא אומרת שהמשחק מתאים לשחקנים מנוסים בלבד. התגית אומרת שרק שחקנים מנוסים יתאימו למשחק. במילים אחרות, זה לא ששחקן לא מנוסה לא יהנה מהמשחק כי המשחק לא מתאים לו, אלא שהמנחה חושש שהמשחק תלוי בכך שהשחקנים יהיו מנוסים.

הייתי מחליף את התגית הזאת בתגית "מנחה שלא בטוח בעצמו". אם אתה לא יכול להתמודד עם שחקנים "לא מנוסים", תנחה לחברים שלך בבית. בכנס יהיו אצלך שחקנים לא מנוסים.

סוגה: "פילוסופי", "פסיכולוגי", תגיות: "משחק: מעמיק"

זה לא אומר לי כלום על המשחק. אני לא מבין מה הסוגות הללו אומרות. גם זה שהמשחק "מעמיק" לא אומר לי כלום.

לעומת זאת, זה כן אומר לי דברים על המנחה. מנחה יקר, אתה פלצן. אתה פלצן כל כך מוצלח שהצלחת להעביר בקצרה ובתמציתיות, דרך האינטרנט, את ריח הנפיחות שלך.

מיכאל כתב לאחרונה פוסט אודות המילה מִשְׂחָק. הוא כתב שם:

אחד הדברים אותם אני מנסה לנסח לעצמי בצורה ברורה לאחרונה הוא מהות ההבדל בין משחקים חד פעמיים למשחקים מתמשכים.

מיכאל, באתי לעזור!

בפוסט קודם שלי הצגתי שני פירושים למילה "מִשְׂחָק":

• מִשְׂחָק – פעולה של תנועות או חשיבה או ניחוש או זריזות וכד' לשם שעשוע או לשם תחרות. (פירוש (1) מתוך מילון ספיר)
• מִשְׂחָק – אופן ההצגה של שחקן התיאטרון. (פירוש (3) מתוך מילון אבן-שושן)

הזנחתי פירוש נוסף (בשל חוסר רלוונטיות):

• מִשְׂחָק – כלי או מכשיר שמשחקים בו. (פירוש (2) מתוך מילון אבן-שושן)

עכשיו, בואו ננסה להסתכל על משחק חד-פעמי ועל משחק מתמשך (או, קמפיין, במחוזותינו). אני חושב שהאבחנה בין משחק חד-פעמי לבין משחק מתמשך אינו המשחק עצמו, אלא ההקשר בו הוא מתרחש.

משחק חד-פעמי מתרחש מחוץ להקשר רלוונטי. ההקשר שיש למשחק הוא האירוע בו הוא מתארח (זה יכול להיות כנס, זו יכולה להיות קבוצה של קמפיין שלוקחת הפסקה מהקמפיין וזה יכול להיות משהו באמצע). ההקשר הזה אינו מלמד את השחקנים דבר אודות המשחק (פרט לאורכו המתוכנן). מכאן נובעות מצוקות של שחקנים ושל המנחה במשחק חד-פעמי. האבחנה מה השחקנים עושים דומה לאבחנה מהו ההקשר שבו מתרחש המשחק. אם ההקשר הוא חקירה, השחקנים חוקרים. אם ההקשר הוא קונספירציה, השחקנים זוממים, וכן הלאה. במשחק חד-פעמי, רק המנחה יודע מהו ההקשר שבו המשחק מיועד להתרחש. מכאן נובע גם התפקיד הקריטי של המנחה בתחילת המשחק, להבהיר לשחקנים מה הם עושים במשחק (במילים אחרות, להבהיר לשחקנים מה ההקשר שבו מתרחש המשחק).

קמפיין אינו עונה על אף אחת מההגדרות של מִשְׂחָק היטב. הוא אינו כלי שמשחקים בו. הוא גם אינו פעולה. הכלי הוא השיטה והפעולה היא הההתרחשות סביב השולחן (הסשן). הקמפיין מתאים להיות ההקשר בו מתרחש המשחק. אם נתייחס לבדיקה של מיכאל בנוגע לסשן, אין שום בעיה: שיחקנו סשן של הקמפיין. זה עובד (שימו לב שאם מוציאים את הסשן מתוך ההקשר של הקמפיין, זה כבר פחות עובד: שיחקנו סשן). אם ננסה את אותה בדיקה על קמפיין (או על משחק מתמשך) נגלה שיש פה בעיה: שיחקנו קמפיין. זה לא עובד. שיחקנו בקמפיין עובד, אבל הוא שם את הקמפיין אחרי מילית קישור שנותנת לו אחד משני תפקידים:

• ב' האמצעי – שיחקנו באמצעות קמפיין. זה לא עובד. הקמפיין אינו הכלי שמשחקים בו, השיטה היא הכלי.
• ב' לציון תיאור מקום – שיחקנו בתוך קמפיין. זה עובד. אבל אם המשחק מתרחש בתוך הקמפיין, הקמפיין אינו יכול להיות המשחק עצמו. הקמפיין הוא ההקשר שבו המשחק מתרחש.

בהקבלה מזעזעת, אני אשווה את הקמפיין לסדרת "הטוב מ-X משחקים" בענפי הספורט השונים (קיים בכדורגל, כדורסל, סנוקר, שח ורבים אחרים). לצורך הדוגמא, אתיחס לשח. המשחק הוא שח (הכלי – שיטה). בכל פעם שהשחקנים נפגשים הם משחקים משחק בודד (הפעולה – סשן). כל אחד מהמשחקים, בפני עצמו, חסר משמעות מחוץ לסדרה כולה (ההקשר – קמפיין).

מיכאל סיים את הפוסט שלו במילים:

אז תשימו לב: כשאתם באים לכתוב הרפתקה לכנס, אתם כותבים הרבה יותר מההרפתקה השבועית שלכם. אתם כותבים משחק. שלם, שצריך לעמוד בפני עצמו. משחק שלם.

ואני מוסיף: כשאתם באים לכתוב הרפתקה לכנס, אתם כותבים הרבה יותר מסשן שיושב בתוך הקשר של קמפיין. אתם יוצרים הקשר וכותבים לתוכו סשן. יחד, הם צריכים לעמוד בפני עצמם. יחד, הם משחק שלם.

באייקון הנחתי ברצועה שנקראה "הבריחה מהכלא". אני חושב שהייתה הסכמה בין משתתפי הרצועה (מנחים ושחקנים) שהרצועה הייתה פלופ. היא רצה בסדר, אבל לא מילאה את התחייבותה כלפי השחקנים.

יוצר הרצועה הוא יואב ברטוב, אליו אין לי הרבה טענות. הטענות שאולי יש לי אליו הן זוטות ביחס למה שיכתב כאן. כותב המודול (one-shot, לפי כריכת החוברת) הוא גרג סטולזי, אליו יש לי רק טענה אחת, אבל היא מאוד גדולה: גרג, המשחק, כפי שהוא, אינו משחק אימה. הסבר הטענה יפורט מייד – גרג, אם יש לך בעיה עם הטענה שלי, אתה מוזמן להשאיר תגובה או להתקשר (אם זה יקרה, זה יהיה ממש מגניב).

להמשיך לקרוא ←

אני חיפאי. לחיפה יש עבר ארוך ויפה של פעילויות, הרצאות, סדנאות ומשחקים חד-פעמיים. זה בא לפצות על זה שאף פעם לא היה לנו קמפיין שהחזיק מעמד.

שלום, אני גיל ואני משחק בקמפיין.

אני החיפאי היחיד שמשחק בו כרגע. אולי בגלל זה הוא יחזיק מעמד. בכל מקרה, אני התחלתי פסימי. כתבתי דמות נפלאה (גילוי נאות: לא באמת כתבתי את הדמות, רק דיברתי עם המנחה עליה). הדמות שלי הומצאה כך שבהשקעה מינימאלית אני אוכל לשחק אותה היטב. יש לה התנהגות מוגדרת היטב ומכאן גם אופי מוגדר ברמה סבירה. לא טרחתי להמציא (כמעט) שום דבר פרט לצורת התנהגות עקבית.

אתמול קיבלתי טלפון מהמנחה שלי. הוא ביקש ממני לכתוב סיפורים על ההיסטוריה של הדמות שלי. מסתבר ששחקנים אחרים עשו את זה. הם אפילו עשו את זה מייד כשהם הצטרפו לקמפיין. זה היה מוזר בעיני. למה להשקיע כל כך הרבה בבניית דמות, כאשר יכול להיות שהקמפיין הזה לא ימשיך מעבר לסשן השני?

שלום, אני גיל ואני רוצה להתחיל להריץ קמפיין.

אני חיפאי, יש לי שני שחקנים חיפאים (יכול להיות ששלושה, תלוי איך סופרים). אולי למרות זה הוא יחזיק מעמד. בכל מקרה, אני מתחיל אופטימי. אני עומד לכתוב הרפתקה נפלאה (וכשאני כותב הרפתקאות אני כותב המון). הדמויות של השחקנים שלי עוד לא נכתבו. אני רוצה שהם יכתבו דמויות טובות, עם רקע וסיפורים. אני רוצה שלכל דמות תהיה התנהגות מוגדרת היטב, אופי מוגדר היטב, וגם סיפורים טובים שיתנו לי רעיונות להרפתקאות מגניבות שקשורות לדמויות.

היום דיברתי עם שניים מהשחקנים שלי. ביקשתי מהם לכתוב דמויות. אני מצפה מהם לעשות את זה עוד לפני שאנחנו מתחילים לשחק. הם בטח יכתבו דמויות פשוטות ולקוניות, רק כדי שנוכל להתחיל לשחק. זה מוזר בעיני. למה לא להשקיע בבניית דמות, כאשר הם מתחילים לשחק בקמפיין ארוך?

שלום, אני גיל ואני משחק בקמפיין, ורוצה להתחיל להריץ קמפיין, ומבולבל, ולא בטוח כמה לכתוב או כמה לבקש מהשחקנים שלי לכתוב.

אני אמנם מנחה כבר 10 שנים, אבל להנחות קמפיין זה משהו די חדש בשבילי. לפני כעשר שנים ניסיתי להנחות קמפיין (שנגמר במוות מצער של רוב הדמויות אחרי שלושה סשנים). מאז הנחתי הרבה בכנסים ובפעילויות אחרות (משחקים חד-פעמיים). יצא לי לשחק בקמפיינים לאורך הדרך, אבל רק בשנה האחרונה אני באמת מנחה קמפיין.

יש הרבה הבדלים בין הנחיה בקמפיין לבין הנחיה בכנס. יש הבדל אחד מאוד גדול ומאוד משמעותי עבורי בין השניים: בכנס הכסאות זהים (אולי פרט לכסא המנחה), אך בבית שבו משחקים אף פעם אין מספיק כסאות זהים.

כסאות, לאלו מכם שאינם יודעים, הם אביזר משחק בסיסי מאוד וחשוב מאוד. הרבה לפני שמתחילים להתעסק בכל מיני דברים כמו תאורה, מוסיקה, תפאורה ססגונית, ושאר אביזרים איזוטריים, כדאי לשים לב לכסאות. הם יכולים להשפיע על המשחק בדרכים לא רצויות. לדוגמא, נניח שיושבים על ספות. כולם נינוחים, נשענים אחורה. עכשיו הרבה יותר קשה להתחיל סצנת אקשן. נניח שהספות נמוכות ואין עליהן מספיק מקום לכל השחקנים (קרה לי בשני הסשנים אחרונים בקמפיין שלי). יש שחקן שיושב על הרצפה (הספות מספיק נמוכות כדי שאף אחד לא ירגיש שזה ממש מפריע). היחס אליו בכל שיחה יהיה שונה (סביר להניח שיקחו אותו פחות ברצינות), פשוט בגלל שהוא יותר נמוך. חבל.

יש גם דרכים די פשוטות להשתמש בכסאות, אם הם זהים. פעם הוצאתי את השחקנים שלי להפסקה ובהפסקה הצמדתי את כל הכסאות לקירות. כשחזרנו מההפסקה הושבתי את כולם על הרצפה. הייתה אווירה אחרת, אווירה של יחד. כשקמתי והתחלתי להסתובב סביבם, היה לזה אפקט דומה להסתובבות סביב השחקנים כשהם על כסאות. ההבדל הוא שהייתי הרבה יותר גבוה. זה משמעותי. הייתי הרבה יותר מאיים והרבה יותר מרוחק ככה. אחר כך, בזמן ששיחקתי נאפס, לקחתי כסא, שמתי אותו במקום שלי במעגל וישבתי עליו. כך, בעזרת כסא בלבד, גרמתי לשחקנים שלי לשנוא את הנאפס הזה.

המרחב שכנסים (ושאר פעילויות) נותנים לי, החדר הגדול שיש בו מקום להסתובב סביב הקבוצה, הכסאות, שכולם באותו הגובה, והשולחן, שגובהו סביר, חסרים לי בקמפיין שלי.

אני רוצה כיתת בית-ספר שתהיה רק של הקמפיין שלי.

זוהי הרשומה (פוסט) הראשונה בסדרת רשומות שאני מתכוון לכתוב. נושא הסדרה הוא מונחים מתחום משחקי התפקידים בעברית, שילובם בשפה והשפעתם על התחום. הרשומה הראשונה תעסוק, איך לא, במשחק תפקידים.

מִשְׂחָק תַּפְקִידִים

המונח "מִשְׂחָק תַּפְקִידִים" הוא התרגום לעברית של המונח "Role-playing Game". ניתן להבחין בקלות בכך שבאנגלית המונח מורכב משלוש מילים, אך בעברית משתיים בלבד. איך זה יכול להיות? לאן נעלמה מילה? האם יתכן שהמתרגם השמיט מילה? כן.

קשה לקבוע איזו מילה הושמטה, בשל הפירושים השונים של המילה מִשְׂחָק בשפה העברית. אציג שניים מהם:

• מִשְׂחָק – פעולה של תנועות או חשיבה או ניחוש או זריזות וכד' לשם שעשוע או לשם תחרות. (פירוש (1) מתוך מילון ספיר)
• מִשְׂחָק – אופן ההצגה של שחקן התיאטרון. (פירוש (3) מתוך מילון אבן-שושן)

על מנת להקל עלי ועליכם, אשתמש מעתה ואילך במילה "שעשוע" כשכוונתי היא הפירוש הראשון (game) ובמילה "גילום" כשכוונתי היא הפירוש השני (play).

נבחן את האפשרות שהמילה שעשוע (game) הושמטה בתרגום:

במקרה זה, פירוש המילה מִשְׂחָק הוא גילום. הבחירה להשמיט את הפירוש "שעשוע" יוצרת תרגום מדוייק למונח אחר, Role-play. למרות שהוא מוכל במונח Role-playing Game, פירושו שונה. פירוש המונח Role-play הוא גילום תפקידים. אין כאן משום השעשוע. גילום התפקידים יכול להתבצע למען כל מטרה, בין אם היא שעשוע, או מטרה אחרת. ובאמת, המונח מִשְׂחָק תַּפְקִידִים (כמו Role-play) משמש גם לתיאור שיטות חינוך, שיטות בטיפול פסיכולוגי, שיטות לגיוון חיי המין ושאר שימושים.

הבחירה בכך שהמילה game הושמטה משאירה אותנו עם פעילות שתוכנה מוגדר, אך מטרתה אינה מוגדרת. לטענת מנחים ושחקנים מסויימים, אין כל רע בכך. להפך, ההכרח שמִשְׂחָק תַּפְקִידִים יהיה שעשוע הוא מגבלה שחלק מהמנחים אינם מעוניינים בה (אתם יודעים למי אני מתכוון). בהשמטת השעשוע מתוך מִשְׂחָק תַּפְקִידִים אנחנו פותחים פתח לכך שהמטרה תהיה ניסוי כלשהו, חינוך, העברת מסר, או כל מטרה אחרת.

אמנם הבחירה בפירוש זה מורידה מאיתנו מגבלה, אך קיום הפירוש הזה יוצר חוסר הבנה וכפל משמעות. השימוש באותו המונח בדיוק לתיאור סוגי פעילויות שונים פועל לרעתנו כשאנו מעוניינים להסביר מהו אותו תחביב המכונה מִשְׂחָק תַּפְקִידִים.

זהו, למשל, גילום תפקידים:

נבחן את האפשרות שהמילה גילום (play) הושמטה בתרגום:

במקרה זה, פירוש המילה מִשְׂחָק הוא שעשוע. הבחירה להשמיט את הפירוש "גילום" יוצרת הקבלה לסוגי משחקים אחרים. יתכן שכפי שהכדור הוא הכלי המשמש את השחקן במשחק כדור, כך התפקידים הם הכלי המשמש את השחקן במשחק תפקידים (ניתן לבצע הקבלה זו גם למשחק לוח, למשחק קלפים, וכן הלאה). פירוש זה מתאים למשחקי אתגר, בהם הקבוצה נדרשת להתמודד יחד עם האתגרים (לדוגמא, "מבוכים ודרקונים" – הקופסא האדומה). במשחקים הללו הכלי החשוב ביותר הוא התפקיד: לוחם, קוסם, גנב או תיק עזרה ראשונה.

הבחירה בכך שהמילה play הושמטה משאירה אותנו עם פעילות שמטרתה מוגדרת היטב, שעשוע, אך תוכנה אינו מוגדר. כל שמוגדר הוא שנעשה בה שימוש נרחב בתפקידים. האם זה מפריע לנו? לדעתי, כן. אם בפירוש הנבחר המילה "גילום" אינה מופיעה, הרי שאיננו דורשים גילום תפקידים, או אפילו תפקידים ניתנים לגילום. אם אנחנו מקבלים את הפירוש הזה, יכול לבוא יבחוש בן שלולית כלשהו ולטעון כי הכלי החשוב ביותר בכדורגל הוא תפקידיהם של השחקנים (חלוץ, קשר, מגן וכן הלאה), ולכן כדורגל הוא משחק תפקידים. אם האבחנה שלו בתחום הכדורגל נכונה, הרי שאין ביכולתנו לסתור את טענתו. אנו נאלצים לקבל בהכנעה את היותו של הכדורגל משחק תפקידים.

אמנם הבחירה בפירוש זה משאירה אותנו בתחום השעשוע, אך היא פורצת לחלוטין את המגבלות אודות תוכן המשחק.

זהו, לדוגמא, שעשוע ללא גילום (אבל עם דגים):

לאחר שניתחנו את שתי האפשרויות הללו באופן מילולי, אנחנו יכולים לקבוע באופן חד-משמעי ששני הפירושים של המילה מִשְׂחָק נחוצים על מנת לתרגם היטב את המונח "Role-playing Games" ועל מנת להגדיר את התחום בו אנו עוסקים. עם זאת, יש שיעדיפו לבחור לעסוק במשחק תפקידים שאינו שעשוע (Role-play) על מנת להשיג מטרות מסויימות.

לסיכום, אם וכאשר אתם מוצאים עצמכם מנסים להסביר למישהו מה זה "מִשְׂחָק תַּפְקִידִים", זיכרו כי באנגלית מדובר ב-"Role-playing Game", ולכן, כנראה שתרגום ראוי יותר היה "משחק גילום תפקידים".

כאן מסתיימת הרשומה הראשונה. אתם מוזמנים להגיב ולהציע מילים ומונחים מעניינים מתחום משחקי התפקידים לרשומות הבאות. חלקכם ודאי שמתם לב שעסקתי בשורש שׂ.ח.ק, אך התייחסתי רק לפירושים game ו-play, ולא לפירוש act. אל דאגה, אתייחס גם אליו ברשומה נפרדת אודות המילה "שַׂחְקָן".

שני קמפיינים. קבוצות שונות. אנשים שונים. הרגלים שונים.

כולם הגיעו. מדברים קצת. המשחק עוד מעט יתחיל.

זה מרתק בעיני. אני נמצא בשתי קבוצות שמשחקות משחק אחר לחלוטין. שתיהן משחקות משחק תפקידים, אבל שונה. באחד מתחילים בכניסה יזומה לדמות. המשחק עצמו (in-play) מתחיל כמה דקות אחר כך בשיחה בין הדמויות. בשני מתחילים בעלילה. המשחק עצמו מתחיל מיד, כשהמנחה מתאר מה קורה סביבנו.

אני לא חושב שיש "דרך נכונה" להכנס לדמות. לכל אחד יש את הדרך שעובדת עבורו. שתי הקבוצות הללו, ובעיקר ההבדלים ביניהן, גרמו לי לשים לב לאופן בו אנשים נכנסים לדמות. לאורך הזמן ראיתי כמה שיטות להכנס לדמות. הנה כמה מהן:

• אני מתאר את הדמות שלי לשאר הקבוצה כדי שהשחקנים האחרים יגיבו "כרגיל".
• שחקנית לוקחת שחקנית אחרת לשיחה in-character.
• מנחה שומעת שיר שמכתיב לה את הקצב של הסשן הקרוב.
• אני הולך בקצב מסוים, מדבר בטון מסוים ומסגל לעצמי הבעה מסוימת וכך לובש את דמות המנחה שלי.
• שחקן מסתובב בחדר וממציא גאדג'ט שהדמות שלו חשבה עליו בזמן האחרון.
• שחקן מתחיל לגמגם ולהתנהג בשלומיאליות כמו דמותו.
• אני מעיין בפנקס שלי בנוירוטיות, כותב בו עוד ציטוט, וקורא את מה שכתבתי בו קודם.
• שחקנית עוברת על רשימת ראיות שהיא אספה בסשנים הקודמים.
• שחקן מצייר ציור של הדמות שלו.
• מנחה מניח את ספריו על השולחן בסדר מופתי.
• מנחה (או נאפס) בלארפ, מתחיל להתנהג כמו הדמות שעות לפני המשחק.
• שחקן מתחפש לדמות.
• שחקנית אומרת משפט שמאוד מאפיין את הדמות שלה.
• שחקנים פשוט מתחילים לשחק את הדמות שלהם כשמגיע הזמן לזה בעלילה.

בסופו של דבר, אני חושב שאפשר לסכם את כל הדוגמאות הללו לכמה אבות-טיפוס של שיטות כניסה לדמות:

• כניסה לדמות באמצעות אינטראקציה עם הקבוצה.
• כניסה לדמות על ידי אימוץ של מאפיין חיצוני של הדמות (הופעה חיצונים, שפת גוף, צורת דיבור…).
• כניסה לדמות דרך העלילה.
• כניסה לדמות דרך הבלטה של מאפיין בולט אחד (לא חיצוני) של הדמות (עיסוק בתחום מומחיות, משפט מאפיין…).

איזה עוד שיטות כניסה לדמות יש?
האם זה באמת כל כך חשוב "להכנס לדמות", או שזאת מחלה של שחקני חוויה (ע"ע חס"א)?
האם כל זה רלוונטי גם למשחקים חד-פעמיים?
מה ההבדל בין כניסה לדמות שכתבתי בעצמי לבין כניסה לדמות שמישהו אחר כתב בשבילי?
איך (אם בכלל) נכנסים לדמות המנחה?
איך יוצאים מהדמות בסוף?

אין לי מושג.