כשהייתי בצבא, אחד מהדברים החביבים עליי היה טחינת צעירות. מלבד העובדה שזה היה כיף, זו הייתה הזדמנות לעשות משהו שאפשר לעשות רק במסגרת הספציפית הזו. זה היה נפלא, הגילוי הזה שההתנהגות הזו קיימת ומקובלת. ראיתי מה זה להתנהג כמו שרק חייל בלארפ הגדול במדינה יכול להתנהג, ועשיתי את זה עד שזה שעמם. דברים כאלה, ואחרים, לא עשיתי באזרחות, ומסיבה טובה – אלו דברים שאפשר לעשות רק בצה"ל. עזבו את הסיבות לכך, את הבסיס להגדרת התנהגות ראויה – חיילים יכולים לעשות את זה, אזרחים לא. זה העיקר.

כמו במציאות, כך גם במשחק. אני חושב שאחת מהמטרות של משחק מעניין צריכה להיות בחינת התנהגות אנשים במצב אחר, שונה וייחודי.להתחבר למה שכבר מזמן הפך לסטנדרט במדב"פ (למרות שלא בהכרח במדב"פ – גם בחיים האמיתיים יש לא מעט מצבים בהם לא התנסנו), ולהשתמש בכלי המ"ת כדי לבחון מצבים חדשים. לשחק את האחר לא כולל רק דמות אחרת, אלא גם מצב אחר. עדיף שלא מוכר. אם אני יודע מה הדמות תעשה בכל מצב, אין לי טעם במשחק, מלבד לספר לשאר את הדברים עליהם החלטתי מראש. אני רוצה שבמשחק יהיה משהו חדש, שיעלה אצלי שאלות. אני רוצה לעשות במשחק את מה שאני לא יכול ולא רוצה לעשות בחיים האמיתיים. זה לא רק העיקרון של "לעשות את הבלתי אפשרי כי הוא מגניב" – זה לעשות את הבלתי אפשרי, כי אני יכול. כי זה מה שמבדיל בין המשחק למציאות.

כדאי לשים לב לכך שהמטרה הזו מתנגשת ישירות עם התנהגות סוגתית. במטרה הזו לא רוצים להתנהג כמו שכל אחד אחר במצב הזה היה מתנהג – לא לגשת לזקן המסתורי במסבאה כי כולם עושים את זה. להיפך, להגיע למצב בו אנחנו לא יודעים איך מתנהגים, ולגלות מתוך ניסיון הבנת המצב, לא מתוך מוסכמה קיימת, חיצונית. אני לא רוצה לשחק בתוך תפקיד מוגדר וידוע. אני רוצה שהתפקיד שלי יהיה לשחק, גם כשאני לא בטוח שאני יודע איך לעשות את זה. לגלות, מתוך עשיה, איך אנשים מתנהגים במצב אחר.