יש בעולם אנשים חכמים מאוד. זה לא חדש. זה נמשך ככה כבר כמה זמן. לרוע מזלם, לא כולם שיחקו משחקי תפקידים. קורה. אבל אם הם היו משחקים משחקי תפקידים – היו להם תובנות מאוד מעניינות. למזלנו, יש דברים שאפשר לשחזר.
והיום – דינמיקה קבוצתית. אחד ממושגי היסוד במשחקי התפקידים הוא מושג ה"קבוצה". למזלנו הרב, חלק מאותם אנשים חכמים אמנם לא גלגלו ק.20, אבל היו להם כמה הגיגים מעניינים על תהליך של התגבשות הקבוצה. להן, מתוך "מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד" מאת Mackenzie, R.K. & Livesley, W.J, בליווי איורים מאירי עיניים פרי עטי:
על פי טענת המודל, השלבים באים לפי סדר. כדי להתקדם הלאה, צריך להתגבר בהצלחה על השלב הקודם. ייתכנו מהלכים דרמטיים שיובילו לנסיגה אחורה.
שלב 1: התקשרות:
מטרת הקבוצה היא לייצר דרכי תקשורת בין חבריה. כולם מקפידים לשים לב למכנים המשותפים וכמה שכולנו דומים זה לזה. איזה יופי. שמחה גדולה. חברי הקבוצה מתקרבים זה לזה, ומלאי גיל על אותם מכנים משותפים שהתגלו. יש לציין שכיוון שזהו שלב ראשון בלבד, המכנים המשותפים הללו יהיו שטחיים ביותר.
שלב 2: התבדלות:
הקבוצה בשלב זה מתחילה לשים לב להבדלים בין חבריה. כדי לעבור שלב זה בשלום, על חברי הקבוצה להכיר בהבדלים הללו, ובזכותם (ואף חובתם) להתקיים. ייתכנו מריבות, חיכוכים וקונפליקטים בתוך הקבוצה. על הקבוצה לגבש לעצמה דרכי התמודדות עם החיכוכים הנגרמים בגלל השוני בין חבריה. שימו לב: התעלמות מחיכוך איננו מנגנון התמודדות אלא מנגנון התעלמות.
שלב 3: אינדיוידואציה:
סליחה על היעדר תרגום הולם. חברי הקבוצה פונים לחקור את עצמם כחברים בקבוצה. מה תפקידם בקבוצה, מה מעמדם, מה מתכונותיהם משותף ומה גורם לחיכוך עם חברי הקבוצה. מה היכולות של כל חבר יכולות לתרום לקבוצה, ומה הקבוצה יכולה לתרום בחזרה.
שלב 4: אינטימיות:
אחרי ההתענגות על המכנה המשותף הנמוך ביותר, וההכרה בכך שהוא לא חזות הכל, אחרי שחברי הקבוצה חקרו מעט את עצמם – מתחילה התקרבות נוספת בין חברי הקבוצה. מתחילה להווצר תקשורת ייחודית – על ידי התגבשות של "תתי קבוצות" קטנות, המקילות על קרבה. זהירות: קל מאוד להיתקע בשלב הזה ולהישאר במצב של תתי קבוצות בלי להתגבש לקבוצה אחת
שלב 5: הדדיות:
המשימה העיקרית בשלב הזה היא גיבוש האחריות ההדדית בין חברי הקבוצה. בהתבסס על הישגי השלבים הקודמים, חברי הקבוצה יכולים לאט לאט להרחיב את מערכות האמון הקטנות שהם בנ בשלב 4 לכלל הקבוצה. רק בסיום השלב הזה הקבוצה נחשבת כמתפקדת. חברי הקבוצה מיסדו דרכי תקשורת, מנגנונים לפתרון קונפליקטים בקבוצה, הכירו במקומם כחברי קבוצה, ויצרו מערכות יחסים עמוקות יותר עם חברים אחרים בקבוצה.
ברכותינו – אם הגעתם לשלב הזה – יש לכם קבוצה מתפקדת.
בחזרה למשחק
הדבר המרתק מבחינתי הוא שלתיאוריה הזאת יש ערך מאוד גדול בשתי רמות שונות לחלוטין. מושג הקבוצה מהותי כל כך לתחום משחקי התפקידים כי הוא קיים גם ברמת משתתפי המשחק (המהווים קבוצה) וגם ברמת הדמויות הדמיוניות.
ברמת משתתפים המשחק – אם אתם משחקים לאורך זמן – אתם רוצים לייצר קבוצה מתפקדת. אתם רוצים לעבור את השלבים הללו. אתם לא רוצים להיתקע בשלב האופוריה הכללית, או בשלב תתי הקבוצות ובטח שלא בשלב הקונפליקט.
אבל דבר מעניין אפילו יותר קורה ברמת קבוצת הדמויות. את אותו התהליך עוברות גם הדמויות. אבל בעוד שאנחנו בבירור רוצים מעבר כמה שיותר חלק בין השלבים אצל השחקנים עצמם – יכול להיות שדווקא אצל הדמויות, מעניין יהיה לעסוק בקבוצה שנתקעה בשלב מסויים.
צריך לזכור ש"היתקעות" באחד השלבים תוביל לפירוק הקבוצה, אלא אם כן ישנו גורם חיצוני חזק השומר את הקבוצה ביחד. במקרה כזה – לשחק קבוצת דמויות שלא מתפקדת בהרמוניה אלא (למשל) נתקעה קצת בשלב ההתבדלות יכול להיות מרתק. בכל מקרה – זה עוד כלי חזק מאוד לניהול המשחק ששחקנים ומנחים יכולים להשתמש בו.
יותר מזה, מערכת היחסים בין התהליך שעוברת קבוצת השחקנים לתהליך שעוברת קבוצת הדמויות יכולה להיות מעניינת מאוד, אבל גם שימושית. כי אם השחקנים נמצאים בשלב האינדיוידואציה – זה לא יהיה נבון לצפות מדמויותיהם לעבוד בשלווה והרמוניה מוחלטים זו עם זו. ויכול להיות שזה אף לא יהיה נבון להכניס את הדמויות למצב של עימות ביניהן – כי זה עלול להסיג את קבוצת השחקנים חזרה לשלב השני.
אז כמובן שהנושא מורכב יותר, ויש סוגיות של חברי קבוצה חדשים, ופרידה, וקבוצה על בסיס קבוצה קיימת – וכל זה גם ברמת השחקנים וגם ברמת הדמויות. ואפשר לשאול "מי אחראי על התהליך הזה בקבוצת השחקנים?" ועוד ועוד. אבל זה לא קורס בהנחיית קבוצות. אני אשמח לענות לשאלות – אם יש כאלה. המתעניינים ממש יכולים גם לקרוא את המאמר עצמו.
תודה, זאת נקודת מבט מעניינת.
אני חושבת שהבעיה של מרבית הקבוצות בקמפיינים (אוקיי, על מי אני עובדת? הקמפיינים שיצא לי לשחק\להנחות בהם) היא מעבר לשלב ההדדיות.
כי בהתקשרות (בעיקר ברמת השחקנים וגם ברמת הדמויות) בדרך כלל מטפלים בהקמה ההתחלתית של הקבוצה. גם בהתבדלות- לרוב נבנה מראש דמויות שונות, ובהיותינו אנשים שונים גם יש שיטות משחק שונות כשחקנים איתם מהר מאוד ניאלץ להתמודד.
אידיוידואציה זה תהליך הכרחי שבכל מקרה עוברים- ולרוב אם הדמויות תוכננו בתיאום מספיק, לכל דמות יש מה לתרום לקבוצה. (לגבי תרומה של כל שחקן לקבוצה- זה כבר בעיה של איזון תשומת לב מנחה, שחקנים פעילים מול עציצים- אבל זאת בעיה שיותר רלוונטית לקבוצות גדולות- קמפיינים חיים או חוגים.)
הבעיה לדעתי היא במעבר בין שלב האינטימיות לשלב ההדדיות.
כי בכל קבוצה יש שחקנים שמסתדרים יותר ופחות. (בולט בעיקר בקמפיינים מרובי שחקנים). וגם אם כל השחקנים הם החברים הכי טובים מכיתה ג', הדמויות שלהם (אם אכן נבנו כדמויות שונות מספיק, אינדיווידואליות וכו') ירצו למשוך לכיוונים שונים.
מפה לשם, מהר מאוד נוצרות שותפויות פנים-קבוצתיות.
עכשיו, אין לי שומדבר רע לומר נגד זה- להיפך, שותפות של דמויות יכולה לשמש בתור מנוף מגניב לחלוטין לפיתוח עלילה.
אבל אם הדמויות שלך נתקעו בתור ג'ק-ג'ים תמיד עובדים ביחד, ג'יל-ג'יין תמיד עובדות ביחד, וג'רונימו תמיד עובד לבד- אז הקבוצה בבעיה. מאוד.
קודם כל, כי השחקן של ג'רונימו מפסיד חוויה משחקית. אבל נניח והקבוצה זוגית, או שההדמויות ג'יל-ג'יין מסתדרות סבבה עם ג'רונימו. עדיין נוצרו לנו כאן שני מחנות, שאם לא שוברים אותם מהר מאוד הם יוצרים מצב של פיצול קבוצה.
פיצול קבוצה זה כאב ראש לא קטן. הוא יכול לעבוד בסדר אם יש עוד מנחה, או קובעים סשנים נפרדים לכל תת-קבוצה, או מוצאים פיתרון יצירתי אחר- אבל זאת בהחלט בעיה.
אז מה עושים? איך מביאים להדדיות בין שחקנים? למה ג'רונימו מעדיף לעבוד לבד? ומי ירים את הכפפה ויכתוב על זה פוסט?
את.
אני לא חושב שיש סתירה בין תת-קבוצות לבין הדדיות. קיומן של תת-קבוצות אינו שולל את היחסים ההדדיים בקבוצה כולה. המודל הוא קצת פשטני ודטרמיניסטי ומניח דרך אחת בלבד שבה דינמיקה קבוצתית יכולה לעבוד "טוב". קונפליקט בין חברי הקבוצה נתפש כמאיים על שלמותו של הסדר הקבוצתי ומשהו שדורש "פתרון". המודל מניח שיש מעבר הגיוני בין השלבים בהם השלב הקודם "נמחק" ועוברים בטבעיות (אם הכל עובד) לשלב הבא.
המציאות, לדעתי, מורכבת הרבה יותר מהמודל. בכל שלב שהוא במשחק יתקיימו קונפליקט, הסכמיות, תת-קבוצות, אינדיווידואליות, התבדלות והתקשרות (מחדש). למרות זאת, אפשר בהחלט לראות כמה שימושים מעניינים ל"שלבים" השונים בו.
הזהות האינדיווידואלית של שחקנים תהיה (לרוב) מגובשת עוד הרבה לפני שהם מתחילים לשחק ולעומת טיפול, אין צורך בהזדהות מלאה עם מטרות הקבוצה כדי "לתרום" לקבוצה. אם המשחק מכוון נרטיב או חוויה – היא נדרשת ברמה בסיסית מאוד, אם בכלל. יכול להיות שהשחקן המתבדל יהנה להתבדל ותת הקבוצות יהנו להיות תת-קבוצות וזה מה ש"יעבוד" כדי ליצור סיפור, חוויה או אתגר איכותיים.
קבוצת משחק אינה דורשת הזדהות מלאה כי אכן קיים אותו גורם מאחד "חזק" – הרצון לשחק משחק תפקידים ונרטיב משותף בו כל חברי הקבוצה משתתפים – המשחק.
למעשה, דווקא הנרטיב המשותף הוא הכוח החזק ביותר הפועל כדי לגבש את הקבוצה. עמים מתגבשים מתוך סיפור משותף שבו הם מוצאים את הבסיס לזהות הקולקטיבית. הגיבוש יכול להיווצר מתוך הקהילה המדומיינת ומשליך על הקהילה ה"אמיתית" (הדמויות לעומת השחקנים) הייתי מציע לרפרף ב-"קהילות מדומיינות" של בנדיקט אנדרסון לפירוט נוסף או פשוט לקרוא את זה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Imagined_communities
ד.
אז יש למישהו רשימת "שמונה דברים שצריך לעשות כדי לקבל קבוצה מתפקדת", או משהו כזה?
פינגבאק: עוד סיכום שבועיים! | משחק בתיאוריה
פינגבאק: אחדות, חופש, ושוויון? | משחק בתיאוריה
במקרה מצאתי את המאמר (מסתבר שבעבודה שלי יש מקראה על הנחיית קבוצות. מי יודע, אני עוד אקרא את כולה מתישהו). הדגש שהם שמו על שלב ההדדיות הוא מעניין- כי עיקר שלב ההדדיות הוא *יצירת האמון* בין הדמויות, שזה באמת הדבר היחיד שיאפשר קישוריות מלאה בין כולן. השאלה היא איך עוברים את שלב האינדיווידואציה ואת שלב ההתקבצויות בלי שנוצר חוסר אמון בדרך- כי אם אני שונה ממנו, זה אומר שאולי אני לא סומך שהוא עושה דברים.