כותרת הפוסט הזה היא ציטוט מפוסט של ערן (אבירם). איתמר הסב את תשומת ליבי למשפט הזה בזמן שתירגם את הפוסט לאנגלית. הוא טען בפני בצ'ט של gmail: "הוא control freak לא נורמאלי בהתחשב בנושא הפוסט". מחיתי בתוקף. מצאתי את עצמי מטיף לו על מערכת היחסים בין המנחה לבין השחקנים בהקשר עלילת המשחק.
האבחנה הראשונה שלי בנושא הייתה, "בסופו של דבר אתה, כשחקן, רוצה להאמין שהשליטה בעלילה היא שלך. הדבר היחיד, בעצם, שאתה קובע בנוגע לעלילה הוא מה הדמות שלך מנסה לעשות". זו אבחנה שחלק מהשחקנים לא מכירים בה, ואולי טוב שכך. זה נותן להם את האשליה שיש להם יכולת קביעה כלשהי בנוגע להתרחשות בתוך עולם המשחק.
המשכתי בדוגמא קלאסית: בתחילת ההרפתקה האיש הרע בורח עם הנסיכה. בזמן שהוא בורח שחקן מחליט שדמותו יורה חץ לעברו. השחקן מגלגל קוביות – פגיעה קריטית. המנחה קובע שהחץ פגע בידו של האיש הרע ופצע אותו. זה לא מנע מהאיש הרע לברוח עם הנסיכה. בתגובה ענה לי איתמר: "דמות שיורה חץ זה משהו שקורה! חץ שמפספס ולא שינה בכלום את העלילה המרכזית זה משהו שקורה".
קודם כל, זה נכון. כל זה קורה בעולם המשחק. העניין הוא שזה לא משפיע על העלילה. זו נקודה קטנה ומעניינת שמצדיקה לחלוטין את דבריו של ערן, לוקחת ממנו את התואר המפוקפק "control freak לא נורמאלי", ונותנת לו את התואר המפוקפק לא פחות "מנחה משחק תפקידים".
כאן הגעתי לטיעון הבא שלי: "צריך להפריד בין העלילה לבין הקישוטים". המנחה, בסופו של דבר, יקבע מה תהיה העלילה. השחקנים יכולים לקשט אותה. הם גם יכולים, בעקיפין, להציע למנחה עלילה אלטרנטיבית, או לכוון אותו לכיוון המשך עלילה מסויים. כל זה לא ישנה דבר אם המנחה מעוניין בכיוון עלילה אחר.
הנאמר לעיל אינו מרמז על הסללה (Railroading). העלילה לא צריכה להיות סלולה. העלילה פשוט נקבעת על ידי המנחה, שבוחר בכל רגע במשחק מה יהיה המשכה. במשחק כנס, סביר להניח שהמנחה לא ישנה משמעותית את העלילה אותה הוא תכנן. בקמפיין המנחה יכול למצוא את עצמו מאלתר משהו שיחייב אותו לכתוב חצי קמפיין מחדש לקראת הסשן הבא (זה קרה גם לי בקמפיין שלי).
אז כמו שכבר כתבתי הרבה פעמים, המנחה הוא זה שקובע מה יקרה בעלילת משחק. הטענה הזאת גרמה לעיתים תכופות להקבלות בין המנחה לבין "אלוהים" של המשחק (הרי המונחים "שליט" בעברית ו-"Master" באנגלית הם מונחים מקובלים). אם כך, מדוע אני מצדד בערן שכותב שאלוהים נמצא בידי השחקנים? התשובה נמצאת במשהו שערן בן-סער כתב פעם (לא מצאתי באינטרנט את הכתבה המקורית), מיכאל גורודין ציטט פעם, ואני מצטט עכשיו: "המנחה בונה סיפור מעניין בשביל השחקנים, שישחקו בו דמויות מרכזיות". כלומר, אמנם ניתן להקביל את המנחה לאלוהים, אבל המנחה יוצר את כל יצירותיו בשביל השחקנים. בלי השחקנים יצירתו חסרת ערך. מכאן נובע שהמנחה הוא אלוהים רק כאשר יש לו שחקנים. אז אמנם המנחה הוא האלוהים של המשחק, אך הוא נמצא בידי השחקנים.
האבחנה הזאת מוציאה אותנו מתחומי העלילה. השחקנים שולטים במעט מאוד פרטי עלילה. לעומת זאת, הם שולטים בהרבה מהמתרחש במשחק סביב השולחן. האינטראקציה סביב השולחן היא זו שתגרום למנחה לבחור קו עלילתי כזה או אחר, אך אינטראקציה זו נשלטת על ידי השחקנים, בשבילם נכתבת העלילה. נוצר מצב בו למרות שאין לשחקנים שליטה ישירה בעלילה, היחסים שלהם עם המנחה נותנים להם שליטה עקיפה בה.
ערן סיים את הפוסט שלו במילים "בסופו של דבר, עדיף שיזכרו תמיד אצל מי נמצא השוט 2+ של שליטה בעלילה". מנחה יקר, אמנם אתה שולט בעלילה, אך אם היא לא תמצא חן בעיני השחקנים שלך, לא יהיה לך קמפיין. בסופו של דבר, עדיף שתזכור תמיד שלמרות שלך יש שוט 2+ של שליטה בעלילה, קסם ה-suggestion של השחקנים שלך קובע איך תשתמש בו.
אאהה… לא. זה מאוד תלוי במשחק\שיטה שאתה מריץ. יש משחקים שבהם לשחקנים יש שליטה ישירה בעלילה, בדבשים ובעולם (Hotb , כמו שהסברתי בתגובה לפוסט אחר), ומשחקים שבהם השחקן ראשי להגיד למנחה מידי פעם "לא, זה לא קורה" (נשגבים, עם ההגנות וההתקפות המושלמות שלהם).
כן, המנחה יכול לבטל את הכוח שהשיטה נותנת לשחקנים. צפה לעיקומי אף מפה ועד הודעה חדשה.
אני כותב ברגעים אלו פוסט תגובה, אבל רק רציתי להגיד משהו קטן:
הסללה היא עדיין הסללה, גם אם המנחה המציא אותה זמן קצר לפני הסשן. כל התפתחות עלילתית שאין לשחקנים יכולת להשפיע עליה היא הסללה.
פיסקי:
נכון, זה תלוי בשיטה. הבעיה בטענה הזאת היא שהשיטה היא כלי בידי המנחה. אם המנחה בחר שיטה שבה השחקן רשאי להגיד למנחה מידי פעם "לא, זה לא קורה", המנחה נתן את השליטה לשחקן. בסופו של דבר, גם זו בחירה של המנחה, גם אם נעשתה מראש ולא תוך כדי המשחק.
אין כאן עניין של ביטול הכח שהשיטה נותנת לשחקנים. יש כאן עניין של בחירת השיטה שתתאים מראש לכמות הכח שאתה, כמנחה, רוצה לתת לשחקנים.
אורן: אני מחכה לפוסט שלך…
גיל, בתגובה האחרונה שלך אתה סתם נכנס לדמגוגיה. ומה אם כל השחקנים יחד עם המנחה ישבו ביחד והחליטו איזו שיטה הם רוצים ואיך הם רוצים לחלק את השליטה בין השחקנים והמנחה?
בחירת המשחק שמשחקים היא בהרבה מקרים החלטה קבוצתית, לא של המנחה, שבה מחליטים איך בדיוק מתחלק הכח בין המשתתפים.
אני גם באופן כללי לא אוהב את ההפרדה של המנחה ברמת הקבוצה. במשחק יש הרבה משתתפים, שאחד מהם הוא עם תפקיד מיוחד בתוך המשחק עצמו. זה לא בהכרח נותן לו תפקיד מיוחד מחוץ למשחק. לכל אחד מהמשתתפים יש סמכויות מסוימות וכח נראטיבי מסוים, שהחבורה מחליטה עליהם מראש. בפרט, החבורה מחליטה כמה כח נראטיבי יש לאותו משתתף שלוקח על עצמו את תפקיד ה"מנחה". יכול להיות שהרבה מאוד, והשחקנים לא יכולים לתרום כלום. ויכול להיות שמעט מאוד, והשחקנים יכולים להכניס קוי עלילה, דמויות ומקומות באופן חופשי למדי. (במקרה הטוב תהיה למנחה זכות וטו, אבל בדרך כלל צריך להשתמש בזכות וטו כזאת רק אם שחקן כלשהו לגמרי לא קולט את הז'אנר והאווירה של המשחק.)
רבותי הנכבדים.
בוודאי שיש קבוצות שבהן הכל תלוי במנחה, גם מידת החופש שהוא נותן לשחקנים, ויש קבוצות שמתנהלות כמו שמיכאל תאר, ואין להן מנחה אלא (ננניח) אחד המשתתפים הוא שליט המבוך. יש כאן שתי אפשרויות. האם לשחק עם מנחה לקבוצה או בלי. אם משחקים עם מנחה – המצב הוא כפי שגיל מתאר אותו. אם משחקים בלי – המצב הוא כמו שמיכאל מתאר אותו.
אין כאן שאלה של מה "האמת". השאלה היא מה, לדעתכם, עדיף. מה ההשלכות של כל אפשרות ומתי לדעתכם כל אחת מהן עדיפה. את זה הייתי שמח לקרוא. אבל ברור שלפעמים זה ככה ולפעמים זה אחרת.
אה, ואורן – יש בעיה בהגדרה לך להסללה.
ראשית – אני לא מבין למה אתה מגביל את זה לעלילה בלבד.
שנית – "אהה! – צחק המכשף הטוב – אני בעצם ליץ' מרושע!" זו התפתחות עלילתית שאין לשחקנים יכולת להשפיע עליה. למה בדיוק זאת הסללה?
מיכאל, אני משער שב"התפתחות" אורן לא מדבר על נקודה בעלילה, אלא על הקו המחבר בין (לפחות) שתי נקודות.
שחר, יש פה יותר מדי מיכאלים (שניים זה בהחלט יותר מדי).
בכל אופן, אני משתמש במילה "מנחה" באופן שקול למילה GM. מנחה כמו שאתה מתאר – שמנחה את הקבוצה ברמה החברתית וברמת בחירת המשחק – קיים בחוגים. מחוץ לחוגים זה, אם תסלח לי, חולני.
שחר – יש לי חשד שמכיוון שאורן לא הגדיר "עלילה", ויש כמה דרכים להסתכל על העסק, כאן נפלה אי ההבנה שלנו. אני מסתכל על "עלילה" כאוסף או ריכוז ההתרחשויות משמעותיות בעולם המשחק, בעוד שככל הנראה אורן מדבר על ההתרחשויות המשמעותיות במשחק עצמו. אם כך – אז אין לי שום ויכוח איתו. אורן?
מיכאל – ברצינות? מבחינתך מנחה זה מי שכותב את ההרפתקה ומשחק את הנאפסים? או שיש לנו איזו אי הבנה פה, או שיש לנו אי הסכמה מהותית מאוד מאוד. אני מזמין אותך לקחת את זה לפורום, כי חבל לי להכנס פה לטניס שולחן של תגובות, ואני כן רוצה להבין למה אתה מתכוון.
נלקח לפורום: http://roleplay.org.il/phorum/read.php?1,332678
"בחירת המשחק שמשחקים היא בהרבה מקרים החלטה קבוצתית, לא של המנחה"
"מנחה כמו שאתה מתאר – שמנחה את הקבוצה ברמה החברתית וברמת בחירת המשחק – קיים בחוגים"
שתי הצהרות של פבזנר שפועלות בדיוק ההיפך בקבוצה שלי. אצלנו, כשמישהו נורא רוצה לשחק באיזו מערכה או עולם מגניב, הוא זה שאחראי לאסוף את כולם ולהניע אותם לזה, והוא זה שיריץ להם את המשחק (מלבד במקרים יוצאי דופן בודדים). אז כן, אצלנו השחקנים נאספים בהשראת המנחה, ואומנם הוא לא בחר עבורם את המשחק, אבל בתכל'ס הוא הכוח המניע ורק בגללו המשחק מתקיים.
פינגבאק: לקראת גישה בריאה לסמכות מנחה | משחק בתיאוריה
ערן – אמרתי בהרבה מקרים. לגיטימי שבן אדם יראה שיטה, יתלהב ממנה וירצה להנחות אותה. עצם העובדה שזה לעתים קרובות בן אדם שונה באותה הקבוצה עצמה מדבר לטובתי – שאין "מנחה של הקבוצה", המושג של "מנחה" מתחיל ונגמר בגבולות המשחק הספציפי.
ואני גם בהחלט לא רואה עדות לסתירת המשפט השני שציטטת ממני.
פינגבאק: סיכום שבוע(יים!) | משחק בתיאוריה