הזמן: השבוע הרביעי בחוג ה"מבוכים ודרקונים" אותו אני מדריך.

בשלב מסויים אני שם לב למשהו משונה באחת הקבוצות. אני מחכה לשוך הקרב, וניגש. "מה, אתם משחקים בלי תורות?" אני שואל. "כן" עונה לי המקהלה העליזה. "איך זה עובד?" אני מתעניין. "אני לא יודע" ממהר לענות אחד הילידם – "זה היא החליטה", ומצביע על שחקנית מחוייכת במיוחד. השה"ם של הקבוצה מהנהן. אני שם לב שהם מעדיפים לחזור לשחק מאשר לקשקש איתי, אז אני עוזב אותם.

מעט מאוחר יותר, הד שמגיע אלי מאותו השולחן תוהה "עכשיו תורי?" בקולו של שליט המבוך המקומי. הילדה האסרטיבית מהפסקא הקודמת  עונה לו "כן. עכשיו המפלצות. אז מה קורה?". יש לציין שהיא עומדת בשעה ששליט המבוך השולחני ישוב, יחד עם שאר השחקנים, על כסאו. למרבה הפלא, היא דווקא בכיתה ה'.

ואני לא יכול שלא לתהות, אם ילדים מבינים בקלות רבה כל כך את ההבדלים בין מדריך, מנחה ושה"ם –  למה כל כך קשה להסביר את זה למבוגרים?