כבר אמרתי קודם שאי אפשר לשחק במשחקי תפקידים עם ילדים בגלל תפקיד ה"מבוגר האחראי".
כמבוגר (נגיד) אחראי (בערך) יצא לי לחוות כל מיני סוגי הדרכה לילדים. במרבית המקרים תפקיד המבוגר האחראי הסתכם בלזרוק על הקבוצה גובלין או שניים ולהשגיח שהילדים מתנהגים יפה. במקרים נדירים מסויימים ועם ילדים שמוכנים (ויכולים) לשתף פעולה, תפקיד המבוגר האחראי הופך להיות נסתר ומסובך יותר: אין יותר צורך מיידי להשגיח על הילדים ולשעשע אותם מספיק כדי שיחזרו הביתה בלי פציעות, עכשיו מגיע החלק בו המדריך צריך להיזהר מפני האינסטינקטים שלו כמנחה.
למה אני מתכוון?
בדרך כלל, כישורי ההנחיה של המדריך הם אלו המאפשרים לחוג להתקיים, בעזרתם אפשר לנתב את הילדים לתחושה של "הספקנו לעשות משהו" בין שלל המריבות, הויכוחים העקרים וסתם דברים מטופשים שקורים בקבוצה של ילדים (ובינינו? גם בקבוצה של מבוגרים). כישורים חיוניים ללא ספק. עם זאת, כשהכל זורם על מי מנוחות והילדים נכנסים למצב שנראה מאוד דומה למשחק תפקידים האינסטינקטים האלה, שפותחו לאורך שנים של משחק עם החברים, מתחילים להיות בעייתיים.
למשל: באחד החוגים שאני מדריך, רוב הילדים הניחו שיש חופש בפסח ולכן אין חוג, רק ילד אחד זכר שבשיעור הקודם אמרנו שדווקא יש והגיע. לאחר דילמה קצרה והמתנה קצרה קצת פחות, נפלה ההחלטה להריץ לילד מה שהזאב הלבן מכנה "פרלוד" (אנחנו גם משחקים מייג', אז זה בכלל מתאים). לקחתי לעצמי שתי דקות כדי לבנות כיוון כללי והתחלנו לשחק. אחרי שנתתי לילד קצת זמן עם דברים שנראו לו חשובים, החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לעלילה שתכננתי. כיוון שהכיוון העלילתי שבחרתי היה של עלילה קצת מפחידה, התחלתי לחמם את שרירי ההנחיה שלי ולהכין את הרקע: ציר חורק כאן, צל בזווית העין, טפטוף באמבטיה. רגע לפני שהגיע השקט שלפני הסערה, הילד הוביל את דמותו במנוסה מהירה אל הרחוב.
בסוף היה מעניין לשנינו, אבל אני רוצה לעצור כאן ולהתמקד במה שקרה כאן. מבחינתי, עדיין לא קרה כאן כלום. מבחינת הילד, כל העולם התחיל להתנהג מוזר בגלל טפטוף בברז. הסיבה לזה היא שנתתי לדברים שבניתי לאורך כמה שנות משחק להיכנס בלי ששמתי לב. בשבע השנים שחלפו מאז הפעם הראשונה בה ניסיתי להנחות משחק למדתי (ותרגלתי) כמה שטיקים שעוזרים להכניס שחקנים לאווירה הרצוייה. טון דיבור, שפת גוף ועוד כל מיני דברים פשוטים. למרות שאני רחוק מלהיות מומחה בשימוש בדברים האלה, הם נכנסו למשחק שלי מול הילד באופן אוטומטי לגמרי, וזה הפחיד אותו.
למה זה הפחיד אותו? כי המבוגר האחראי נרדם בשמירה. כי למשך שתי דקות בערך הרשתי לעצמי להפוך למנחה במקום להיות מדריך. כשמתעסקים עם ילדים, צריך לוודא כל הזמן שלא מגיעים לאפקט מוגזם. צריך גם לזכור שאת כל הדברים שאני רגיל לראות בכל משחק שני, הילדים כנראה לא ראו, או לא ראו מספיק כדי להתרגל. כמנחה, ראיתי שהילד מתחיל להפגין את סימני הדאגה הדרושים, כמדריך, החמצתי את הסימנים הראשונים לכך שאולי כדאי להוריד את הרגל מהגז.
השאלות שהיו צריכות להישאל בזמן אמת (ובמקרה הזה, לא נשאלו) היו צריכות להיות שאלות כמו האם אני ממשיך בקו הנוכחי? איך אני מוודא שההמשך יהיה מתאים יותר? האם נגרם נזק? אם כן, איך לתקן אותו?
למעשה, שאלות כאלה צריכות לנקר כל הזמן במחשבתו של המבוגר האחראי, לא רק כשיש תקלות. אם הגעתם למצב שתיארתי למעלה, זה רק כי המבוגר האחראי הלך לישון. כשהמבוגר האחראי ישן, המדריך עובר למצב בו הוא משחק עם הילדים ונהנה. עכשיו, בעוד שאין שום דבר רע בהנאה, תפקיד המבוגר האחראי מפסיק רק כי שכחתי מקיומו. במקרה הטוב, מה שמעניין אותי פשוט לא יעניין את הילדים ואז הם יראו מהר מאוד כמה הם משועממים (מה שיעיר את המבוגר האחראי). במקרה הרע, אני עושה משהו שגם מעניין אותי, גם מעניין אותם וגם לחלוטין לא מתאים לחוג.
מזכיר לי את הפעם ההיא שהחליף אותי מנחה לפעם אחת. מדהים כמה נזק הוא הצליח לגרום בשעה וחצי. קיבלתי טלפון זועם מהורה של ילד שהדמות שלו מתה. אני משערת שזה קרה בגלל גלגול גרוע, אבל מדובר בילדים בכיתה ב-ג. הדמויות שלהם לא אמורות למות. הם יכולות להיות פצועות מאוד, דברים חשובים להם עשויים להיות בסכנה, אבל לא הורגים דמויות של ילדים קטנים.
(בסוף הגדרנו אותו כmostly dead, ועל כן ניתן לריפוי, עם טקס גדול וכאלה. נתתי לילדים לתכנן את זה, זה יצר המון דרמה צבעונית, והכל בא על מקומו בשלום.)
פינגבאק: הרצה לילדים... בכנס! | משחק בתיאוריה