הביגור האחרון, למרבה המבוכה, היה גם הביגור הראשון שלי (ולך נתנו לכתוב במשחק בתיאוריה? גועל נפש!). איכשהו יצא לי להמנע ממנו עד עכשיו, כל פעם מסיבה אחרת.
1. אני חושב שהדבר העיקרי שלמדתי מהחוויה הוא שכנסי משחקי-תפקידים רב-יומיים הם פשוט לא בשבילי. אני בטוח שהאנשים שמתנחלים במאהל של ביגור מתחילתו ועד סופו נהנים מההווי הייחודי ומהקהילה, אבל אני, מה לעשות, מגיע לכנס קודם כל בשביל המשחקים. זה לא שאני לא אוהב את הקהילה, חלילה – זה פשוט שאת האנשים שאני נהנה לפגוש אני גם יכול – ומעדיף – לפגוש בסיטואציות אחרות, פחות מיוזעות, עייפות, לחוצות וכשרות לפסח.
2. משחקי תפקידים – הן הנחיה והן משחק – הם פעולה מאוד תובענית. לשחק בשני סבבים רצופים די מתח את גבול היכולת והיצירתיות שלי; אני בספק אם הייתי שורד שלושה סבבים ביום.
3. כשאתה נרשם למשחק שאותו אתה מגדיר לעצמך כ"המשחק ההוא של טלי הלוי שהוא לא האקסטרים", תצפה לאקסטרים.
4. מסתבר שהפאבקונים הם אירוע מספיק מוצלח כדי ששחקנים בפאבקון אחד ישבו ויעלו זכרונות מהפאבקון הקודם.
5. על אף האמור לעיל, אפשר להריץ את אותו המשחק בשני פאבקונים רצופים, ואף אחד לא ישים לב.
6. למדתי שהתרופה הכי טובה לעציצות של שחקן היא השתיקה של המנחה.
7. מישהו במשרד החינוך באמת צריך לשבת ולחשוב איך הופכים את התיכונים בארץ ליותר אסתטיים. גם בשביל ביגור, אבל בטח שלא רק.
אני כל כך שונא אנשים מתנשאים כמוך (הערה מספר 7) שחושבים שהם הרבה יותר טובים והרבה יותר חכמים מהתיכנוסטים בארץ, יותר מזה, הם חושבים שצריך "לתקן" אותם.
שונא יקר, תיכוניסט חכם היה רואה שאלון העיר על האסתטיקה של התיכונים, בלי אף מילה על התיכוניסטים עצמם, קל וחומר שלא על חוכמתם.