אם כבר התחלתי לומר דברים על פסיכולוגיה ועל איך שהיא מתקשרת למשחקים, אז למה לא להמשיך? אפילו יצרתי תגית בשביל זה. והפעם: קוהוט ופסיכולוגיית העצמי בונים דמות.

רקע היסטורי קצר (ולא בהכרח נחוץ, אם לא מעניין אתכם דלגו פסקה): היינץ קוהוט היה פסיכואנליטיקאי אמריקאי שייסד בשנות ה-70 וה-80 את אסכולת "פסיכולוגיית העצמי". אם אני צריך להסביר את התיאוריות שלו בשתי מילים (למשל, עכשיו) אני אומר שבאופן בסיסי, קוהוט המשיג את המובן מאליו. כל התפיסה של חסכים בילדות ואיך שהם משפיעים מיוצגת בתיאוריה שלו בצורה הפשוטה ביותר. בלי שלבים מוזרים ותסביכים לא הגיוניים בילדות, אלא משהו פשוט יותר – אם לא אמרו לך שאתה ילד טוב, אתה תרצה שמישהו יאמר לך שאתה ילד טוב. אם לא היה לך מודל לחיקוי בתור ילד, אתה תצטרך מודל לחיקוי.

מושג מרכזי אצל קוהוט היה "זולתעצמי" (תרגום ל-Selfobject). זולתעצמי הוא, ברמה הכי בסיסית, דמות חיצונית שהאדם מפנים והופך לחלק מהאישיות שלו. למשל, התמונה שיש לו מגיל 5 של אמא שלו שמסתכלת עליו ואומרת לו "כל הכבוד!" שנמצאת לו איפושהו באחורי הראש בזמן שהוא רץ למשרה פוליטית או מציל את העולם. יש שלושה סוגי זולתעצמי מרכזיים שהכרחיים לחיים בריאים ומאושרים (השלישי הוסף רק בשנים מאוחרות יותר):

1. זולתעצמי משקף (Mirroring Selfobject) – הזולתעצמי שמאפשר לך להסתכל על עצמך ולראות בעצמך אדם עם כלים להתמודד עם משימות החיים המרכזיות שלו, ואדם מוצלח באופן כללי.
2. זולתעצמי אידיאלי (Idealized Selfobject) – זולתעצמי שמבטא עבורך איזשהו מודל לחיקוי והערכה. "כזה אני רוצה להיות".
3. זולתעצמי של תאומות (Twin Selfobject): זולתעצמי שאתה מזדהה איתו – "הוא כמוני".

אם לתרגם את כל זה למשפט אחד ברור: האדם הוא כמו אסטרונאוט. הוא צריך כן שיגור וטיל שיצליחו להעיף אותו רחוק; הוא צריך שתהיה לו מטרה לכוון אליה; והוא צריך שמישהו יהיה איתו במסע. קל לראות איך בלי כל אחד מהדברים האלה, כנראה שהוא יהיה מאד מבואס.

ואיך זה מתחבר למשחקי תפקידים? בקלות. אלה שלושה דברים שצריכים להיות לדמות. גורודין אמר משהו דומה קודם, למען האמת, על הנחיה. אבל זה נכון גם לדמויות: דמויות צריכות שתהיה להן מטרה, דמויות צריכות שיהיו להן אמצעים, ודמויות צריכות שמישהו יהיה איתן במסע הזה. אז כשאתם בונים דמויות, מאד קל לעקוב אחרי ההנחיות של קוהוט ולקבל דמות נטולת פסיכופתולוגיה: תשאלו את עצמכם מי הדמות רוצה להיות; מה הכלים שמאפשרים לה להיות כזו (ומה הדברים בעולם – נאפסים, חפצים או כל דבר אחר – שנותנים לה את ההרגשה שיש לה את הכלים האלה); ועם מי היא הולכת לעשות את המסע הזה (כלומר, איך היא קשורה לחבורה). פסיכובאבל או לא, אני מבטיח לכם שזו דרך מצויינת ליצור דמויות מוצלחות.