בהמשך ובתגובה לפוסט של חגי, אני רוצה לדבר היום על תיאום ציפיות. כבר נאמר הרבה בהרבה מקומות על תיאום ציפיות שחקנים-מנחה בפתח קמפיין חדש, ועל חיוניותה לקמפיין טוב. אבל איך מתאמים ציפיות לפני משחק חד-פעמי בכנס? בדרך כלל, הכלי היחיד העומד לשירותנו במשימה זו הוא הטיזר.
לטיזר יש שני תפקידים: לספר לשחקנים מה יש במשחק, ולשכנע אותם לבוא. מסורתית, גוף הטיזר מוקדש לטקסט שיווקי, ותיאום הציפיות נופל על התגיות: תפאורה, סגנון, וכו'. הבעיה כאן הוא מחסור בפירוט: שני משחקי אימה, בסין הקיסרית, בשיטת גורפס, עשויים להיות מאוד שונים זה מזה. לדעתי, אי אפשר באמת להבהיר באיזה מין משחק מדובר בלי פסקה או שניים של טקסט חופשי, אלא שטקסט כזה עשוי לפגוע ביכולות השיווק של הטיזר, ולכן מנחים רבים נרתעים מניסוחו.
בכלל, לדעתי התאמת משחק לשחקנים מסוימים זו משימה אישית מדי בשביל פורמט כמו טיזר. משתמע מכך שכמעט בכל הכנסים עד היום, רוב השחקנים לא קיבלו את מה שהם ציפו לו.
אלטרנטיבה אחת לשיטה הזו, שנתקלים בה מדי פעם, היא לבקש משחקנים ליצור קשר טלפוני עם המנחה לפני הכנס. לא יצא לשחק במשחק כזה בעצמי, אבל אני מניח שאכן אפשר לתאם כך ציפיות היטב. הבעיה היא שזה מציק, ושזה מסנן את השחקנים שלא רוצים להתאמץ בשביל הכיף שלהם — כלומר כמעט כולם. אם אני אדרוש שיצרו איתי קשר לפני המשחק, אני אקבל רק שחקנים שיש להם סבלנות לדברים כאלה, וזה לאו דווקא קהל היעד שלי.
אלטרנטיבה שניה היא ההצעה של חגי. הרעיון הזה בהחלט עובד בדיוק כפי שחגי מציג אותה, אבל זו הצעה מבאסת: אם השחקנים באו בציפיה למשהו אחר (וכאמור, זה המצב הרגיל), המנחה צריך לזרוק את המשחק היפה שלו לפח ולהריץ משחק מאולתר-למחצה.
לדעתי, חגי לא הולך רחוק מספיק, מה שמביא אותי לאלטרנטיבה השלישית. אם יש סיכוי טוב שהשחקנים שלך לא יתחברו למשחק שהכנת לסבב הזה, למה להתעקש דווקא על המשחק הזה? הרי יש לך גם משחקים אחרים, נכון? כתבת כנראה עוד משחקים בשביל הכנס הזה, ויש לך כנראה גם משחקים שהרצת בעבר והיו מוצלחים. ממילא אתה לא תיתן לשחקנים את מה שהם רצו על בסיס הטיזר, כי הטיזר הוא רב-משמעי מדי. למה שלא תציג בפניהם שלושה-ארבעה משחקים, כולם כתובים מראש וטובים, ותיתן להם לבחור? אפשר להציג בקצרה את ההבדלים ביניהם, ולענות לשאלות של השחקנים, וכך להגדיל בהרבה את הסיכוי שהם יבינו את אופי המשחק. ובמקרה הכי גרוע, אפשר לעבור מאחד לשני.
שאלה שאין לי תשובה עליה בהצעה זו, היא מה לכתוב בטיזר.
ההצעה שלך היא מאד יעילה, אבל גם היא צריכה הרבה מחשבה מאחוריה. בביגור 8, החלטתי שזה רעיון טוב למסגרת של פרוייקט חשיפה: לומר שהמשחק הוא על בסיס נושא מסויים (אימה, קונספירציה, פאלפ), ולהציע לשחקנים כמה משחקים. כמובן, הטעות הגדולה שלי הייתה שזה דרש ממני להכין יותר משחקים ממה שהייתי מסוגל, אבל זה לא העיקר.
בכל מקרה, זה נתן לשחקנים בחירה בין משחקים שונים לפי טיזר מאד כללי (כמו מודל הרצועות, רק עם יותר מידע ויותר בחירה). הבעיה התגלתה באחד הסבבים שבו שחקן אחד לא היה מרוצה מהבחירה של כלל השחקנים, למרות שהבחירה התאימה לטיזר. זה יצר מצב מאד לא נעים, בסופו של דבר.
אבל זה לא אומר שהמודל לא עובד, ולמען האמת, הניסיון הראה שהוא דווקא יכול לעבוד (אם כי מה שעשיתי בביגור עדיין היה פחות מסודר ממה שאתה מתאר פה ויכול לעבוד היטב). אני חושב שכדאי לנסות את זה, נניח בכנס היפוגריף. מי יודע, אולי זה באמת פתרון.
ועכשיו, שמישהו יכתוב על מה זה טיזר. אני עוד לא לגמרי הבנתי מה לעשות עם כאלה.
לא כל כך הבנתי למה מנחים יכולים להרתע מכתיבת קדימון, אבל לצורך העניין, למה לא לקחת את ההצעה שלך רחוק יותר?
כל מנחה מגיע עם קטלוג משחקים, והשחקנים יכולים לבקש משחק בכל סבב. זה מה שתוכנן בפונדקון.
אחרי הכל, ההנחה שלך מסתמכת על כך שיגיעו אליך ארבעה שחקנים שלא רוצים את אותו המשחק, וכן יירצו משחק אחד אחר, דבר שלא סביר אם לא מגיעה אליך קבוצה אחידה של שחקנים. מה אז עושים?
אבל אתה מגיע ת'כלס לבדיוק אותה הבעיה: כשאתה מציג לקבוצה של 5 שחקנים 3 משחקים, ואתה רוצה שהם יבינו ויחליטו ועדיין ישאר זמן לשחק – איך אתה עושה את זה בצורה שכל אחד נכנס למשחק כשהוא מבין מה יש בו? איך אתה מונע משחקן אחד לצפות לסוג אחד של משחק, ומאחר לצפות לסוג אחר? אם אתה לא מסוגל להסביר את זה בטיזר – למה להיות מול האנשים עוזר לך? ואם אתה כן – למה הטיזר לא מספיק?
זה נכון שהנחתי בצורה מובלעת שקיים משחק כלשהו שכל השחקנים שלך ירצו לשחק, וזה לאו דווקא נכון. הטיזר הוא עדיין הכלי היחיד שלך לדאוג שהשחקנים שמגיעים מתואמים זה עם זה (גם אם הם לא מתואמים איתך), ולכן הבעיה נפתרת באופן חלקי בלבד.
ולכן אני מסכים עם חגי שצריך לחשוב הרבה יותר על מהו טיזר ואיך עושים את זה טוב.
אבל בכל זאת, אפילו הבחירה הכי גסה דוגמת "יש לי משחק עצוב ומשחק מצחיק — מה אתם רוצים?" כבר יכול לשפר את החוויה בחלק גדול מהמקרים.
זיו — היתרון במפגש פנים אל פנים הוא האינטראקטיביות. הרבה יותר קל להסביר משהו, כשהקהל שלך מכוון אותך לדברים שהוא לא מבין.
במשחקי כנס אתה לא מתאם ציפיות, אלא מבהיר אותן.
טיזר לא באמת יכול לתאם ציפיות – מכל הסיבות שהזכרת. הוא יכול להביא לך את "סוג" הקהל שאתה רוצה לקבל. אגב – גם זו טעות של מנחים רבים שחושבים שהטיזר אמור "למשוך שחקנים". הוא אמור למשוך את השחקנים שאתה רוצה, ולדחות את אלה שאתה לא.
אוירה, קצב, ז'אנר וכו' – אלה הדברים שמנחה המשחק יכול (וצריך ואמור וחייב) להבהיר לשחקנים שלו בעשר הדקות הראשונות של המשחק. כמובן שעדיף לעשות את זה תוך כדי הרצת המשחק ולא בטקסט גס. אבל אפשר גם בטקסט גס ("בלי דאחקות במשחק הזה בבקשה"). שם אמורה להתבצע הבהרת הציפיות. בעשר הדקות הראשונות.
עם ובלי קשר – קשה לי עם מה שאתה כותב, אורן. קשה לי עם מנחה שמגיע לכנס כדי להריץ "משחק כלשהו". אני מגיע לסבב המסויים הזה, כדי להריץ בו את המשחק המסויים הזה. לא כדי לספק שעשוע לשחקנים.
אם ככה, מיכאל, אתה מעביר את האחריות לשחקנים: הם צריכים להיות קשובים לרמזים של המנחה, ולזרום עם הציפיות שיש למנחה מהמשחק. זה הגיוני שבמשחק כנס יהיה לשחקנים פחות קול, אבל אני מעדיף לתת כמה שפחות אחריות לשחקנים שלי במשחק כנס. אי אפשר לדעת מי הם יהיו, ואם אפשר לסמוך עליהם.
לגבי העניין השני, בטח שאני מחבב את המשחקים שכתבתי ואני רוצה להריץ אותם. אני פשוט לא רואה קשר חזק בין סבב מסוים למשחק מסוים.
אורן, ברור שתמיד צריך לחשוד בשחקנים. הם עם נקלה. אבל אתה תצטרך מתישהו לסמוך עליהם – ואם אתה חושב שהשחקנים שקראו קדימון למשחק שהם לא יאהבו, לא הבינו אותו והחליטו להגיע עכשיו יעשו החלטה חכמה, בלי זמן לחשוב עליה ועם לחץ משחקנים אחר, לגבי המשחק שהם רוצים לשחק – אני חושב שאתה טועה.
ובנוסף – אין לדבר סוף. אם כבר משחק אחד, למה לא שניים? או יותר? אם אתה מניח שהקדימון שלך מתאים לשני משחקים שונים, אז תניח שהוא מתאים גם לשלושה.
או שתניח דבר יותר סביר – שהוא כתוב בצורה לא מספיק ברורה והחלטית.
אורן, אני חושש שהבנת אותי לא נכון.
במשחק כנס, האחריות, כולה, היא על המנחה ועל המנחה לבדו. כן, אני מניח כל מיני הנחות (שהשחקנים יודעים לקרוא והם לא חרשים, ושהם בני אדם – ולכן אפשר להפעיל עליהם שיטות הנחייה מסויימות), אבל אחריות? חלילה.
האחריות להבהיר את הציפיות למשחק, ולוודא שהן הובנו היא של המנחה (בכנס). האחריות שלו היא לשים לב האם השחקנים הבינו והפנימו, וללוות אותם בנקודות הלא ברורות. האחריות היא שלו להתמודד עם מצב שבו הוא שם לב שמי מהשחקנים לא הבין את שמצופה ממנו, ואו להצליח להבהיר לו את זה, או למצוא פתרון חלופי (וכמאמר ישראל לוין להריץ "שני משחקים על מגרש אחד". ויש עוד דרכים).
ולגבי העניין השני – אתה באמת לא רואה את הקשר וההשפעה של סבב על משחק? בוקר צהריים או לילה? יום ראשון או אחרון של הכנס? בנוסף, וכאן יכול להיות שזה רק אני, חלק מחויית הכנס שלי היא גם הסדר שבו אני מריץ. אני רוצה לפתוח עם המשחק הזה, ולסיים עם המשחק הזה.
אגב – אני מסכים לחלוטין עם שחר. כי הוא לא מדבר על לתת אחריות לשחקנים, אלא לסמוך עליהם, בנקודות מסויימות. זה עדיין לא מסיר ממך את האחריות.
הממ סילחו לי שאני מתפרץ באמצע הדיון שלכם אבל למה בידיוק לא ניתן להעביר חלק מזה לשחקנים?
אם השקעת בטיזר שאמור למשוך קהל יעד מסויים ואתה פעלת נכון ולא באו אליך שחקנים מתאימים-קורה כולנו בני אדם.
אז מה שקורה זה או שהמנחה מתגמש(מה שבדרך כלל קורה) או שהשחקנים מתגמשים ומנסים לשחק את זה.
האחריות שלי על המשחק שעשיתי וזה נכון, אבל אני לא רואה את עצמי מוציא להם שלל של משחקים לשיעשוע. אם אני מנסה להתגמש בהרפתקה שאני מנחה הם יכולים גם לנסות קצת, ואולי אפילו להינות.
לשחקן יש אחריות שהוא בא למשחק הזה, ואם הוא ממש סובל הוא יכול להעיר לי בסוף על הטיזר או לקום וללכת.
אתם מציגים כאן גישה שהמנחה צריך לרצות את השחקנים בצורה מוגזמת מדי,
רק במקרים קיצוניים צריך לאלתר משהו אחר. לדעתי ברוב המקרים גם שאתה דובק בשלך ומנסה להכניס את השחקנים לצורה שאתה רוצה להריץ ולא לצורה שהם רוצים לשחק אתה יכול לגלות פלאים.
פינגבאק: קדימונים בכנס | משחק בתיאוריה