לרוב, כשאנשים מדברים על משחק דמות עמוק, הם חושבים על ליצור דמות עם אופי ייחודי, יוצא דופן, וחזק, ולשחק בהתאם אליו כל הזמן. הרבה אנשים עושים את זה, ומכאן נובעות כל מיני אמירות כמו "…אבל זה מה שהדמות שלי הייתה עושה!". מעבר לבעיה הברורה כאן – העובדה שהשורה הזו היא תירוץ למגוון רחב של פעילויות שמפריעות לקבוצה – יש כאן עוד בעיה. תחשבו על זה רגע – כמה באמת קורה לכם שאתם עומדים בפני החלטה חשובה כלשהי, ופשוט ברור לכם לחלוטין מה הבחירה שאתם אמורים לעשות, כי זה מה שאתם אמורים לעשות? כמה באמת יש דברים שהם חד משמעיים וכמה פעמים אין באמת בחירה?
התשובה היא שדברים כאלה קורים מעט מאד. אחת הסיבות לכך היא שמאד קשה לכתוב דף דמות לאנשים אמיתיים. מעט מאד אנשים ניתן להגדיר בכמות מוגבלת של מילים – אנחנו אנשים מורכבים, עם הרבה מניעים שונים ואפילו סותרים, ואנחנו בטח לא פועלים לפי סט מוגדר של התנהגויות קבועות מראש. כיום, התפיסה הפסיכולוגית שצוברת תאוצה היא שאי אפשר לדבר על בני אדם כעל משהו עם גרעין אישיות שלם, אחיד, יציב ומתמשך, אלא רק על משהו שמשתנה מאינטראקציה לאינטראקציה. הדימוי הוא של האישיות כנהר – בכל רגע לא מדובר באותו הדבר (תמיד המים זורמים והנהר משתנה מרגע לרגע), אם כי כן ניתן להגדיר משהו כללי ומתמשך (אפשר לתפוס את זה גם בדימוי של סרט – כל פריים הוא משהו שונה לחלוטין, אבל יש ערך לשלם כשלם). תפיסה של איזשהו משהו נוקשה ולא משתנה באישיות שלנו היא משהו שהוא לא טבעי, ואפילו יכול להזיק ליכולת שלנו להתאים את עצמנו לסביבה.
אבל מעבר לכך שזה לא מציאותי לתפוס את הדמות שלנו כבעלת גרעין אישיות יציב ונוקשה, ניתן להשליך מהתיאוריה הפסיכואנליטית התייחסותית, שמתעסקת בין השאר בדיוק בדברים כאלה*, אל משחקי התפקידים ולהבין למה תפיסה כזו מקשה על התחברות לדמות. הטיפול ההתייחסותי מתעסק די הרבה באנשים שהבעיה העיקרית שלהם היא שהם מרגישים שהם לא מחוברים לעצמם, או שהם מזויפים. במהלך טיפול כזה, אחת המטרות היא לאפשר לאדם להבין את הגמישות הטבעית שלו כאדם – שהוא מתנהג שונה במצבים שונים, ושהמגוון והגמישות האלה מסוגלים לתת לו את ההרגשה של חיבור לעצמו ושל איזשהו עצמי אותנטי. אם נשליך למשחקי תפקידים, נוכל להבין שיכול להיות שכשאנחנו משחקים דמות שמוגבלת לקווי התנהגות מאד נוקשים, התוצאה היא שאנחנו משחקים משהו מאד סטריאוטיפי ומאד מזויף. לא משנה עד כמה הסטריאוטיפ הזה מתוחכם ומורכב, הוא עדיין סטריאוטיפ.
המסקנה, בעצם, היא שאתם צריכים לדעת שהדמות שלכם היא דבר גמיש. ההתנהגות שלה יכולה להיות שונה לחלוטין במצבים שונים, שהיא משתנה במצבים חברתיים שונים. גם הדמות שלכם יכולה למצוא את עצמה, בדיוק כמוכם, במצבים שבהם היא חושבת "וואו, זה ממש לא אני" או "לא מתאים לי לעשות דברים כאלה" – זה רק אומר שהיא בדיוק כמו כל אדם אמיתי אחר. אני מאמין שאם תצליחו לעבוד ככה, תגלו שהדמות הופכת לאמיתית יותר, ובהתאם, שאתם מגלים שהרבה יותר קל לכם להתחבר אליה. מי יודע, אולי זה מה שהיה חסר כל הזמן הזה…
*אגב, מי שרוצה לקרוא עוד על זה, לא בהקשר של משחקי תפקידים, מוזמן לקרוא את הספר "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" של סטיבן א. מיטשל, שמתעסק בנושא העצמי בהרחבה.
זו רשומה מעניינת מאוד והמסקנה שלך נראית מפתה. נראה לי שזה אחד הנושאים שלא נכתב עליהם מספיק (וזה לאור כמה וכמה רשומות בנושא שכבר נכתבו בבלוג הזה).
מצד שני, לפחות אצלי, לפעמים אני צריך משהו חקוק באבן רק בשביל לא לסגת ולשחק את עצמי. יש דמויות – דווקא מהמעניינות שבהן – שזה קורה לי נורא בקלות איתן.
בהחלט יש עניין של יצירת דמות שהוא מאד שונה. חייבים להתחיל מאיפושהו, כי אחרת אין שום כיוון – הדמות שלך, בניגוד לבנאדם, לא התחילה את החיים שלה בגיל 0 והתפתחה לאט לאט משם. הבעיה היא כשנצמדים לתבנית הזו שיוצרים בהתחלה בלי להרפות.
מצד שני, אנחנו לרוב לא משחקים את השכנים ממול. הדמויות הן לרוב משהו בולט בסביבה שלהן, משהו לא רגיל, וצריך גם מבנה אישיות שמאוד מכוון למשהו ספציפי כדי שזה יקרה.
זה בעיקר בולט במשחקי פנטזיה, בל זה נכון גם לחלק ממשחקי עולם האפלה.
(אמרה זאתי שמשחקת במשחק ערפדים את אחד הסטריאוטיפים הכי מגוכחים אי פעם)
בהרחבה על דברי יעל, ההנחה שאפשר להשליך מפסיכולוגיה אמיתית אחד-לאחד למשחק דמות, או לכל דמות פיקטיבית, מופרכת. אנחנו לא משחקים דמויות אמיתיות. אנחנו לא רוצים לשחק דמויות אמיתיות. אנחנו לא מנסים לשחק דמויות אמיתיות ולא מסוגלים לשחק דמויות אמיתיות.
כן, אפשר להשתמש בפסיכולוגיה כדי להעמיק את משחק הדמות, אבל צריך לזכור שזה, דבר ראשון, משחק דמות. זו לא הדמיה של דמות אמיתית.
זו פונקציה של הרבה דברים – זמן, עומק, חשיפה לעולם ולדמויות האחרות, אבל בסופו של דבר, כל ניסיון ליצור דמות שלמה בתוך עולם חלקי נידון לכישלון. העוגנים הסטריאוטיפיים בהם אתה מזלזל הם בדיוק מה שאנחנו משתמשים בו כדי לעגן את הדמויות שלנו בעולם הדימיון המשותף והחלקי של כל הקבוצה.
מה שהשלכתי מפסיכולוגיה למשחק דמות הוא אחר. הטענה שלי היא שקשה יותר להתחבר לדמות שהיא לא מציאותית – במידה רבה, ניתן להקביל את זה לקושי של אנשים להתחבר לעצמם כאשר הם פועלים באופן סטריאוטיפי. בני אדם הם לא סטריאוטיפים, וניסיון להיות כזה יכול לגרום לך להרגיש מזויף. בהתאם, אם הדמות שלך היא כזו, היא לעולם לא תרגיש אמיתית, והחיבור הכל כך חמקמק הזה יהיה עוד יותר רחוק מיכולת ההשגה שלך.
ויעל – אנשים גדולים מהחיים הם עדיין אנשים. מתוך הנחה שהסיבה לכך שהם עושים דברים גדולים היא לא פסיכופתולוגיה, מבנה האישיות שלהן עדיין צריך להיות דומה למבנה האישיות של כל אדם אחר בעולם. אני יכול לכתוב פוסט על מה שגורם לאנשים להיות גדולים מהחיים ולפעול כך (לפי פסיכולוגיית העצמי של קוהוט שאת מוזמנת לקרוא עליה בעצמך), אבל אני חושב שבשלב הזה נתרחק יותר מדי ממשחקי תפקידים.
אהבתי את הפוסט הזה אבל אני חושב שהוא לא יכול להלקח כדבר היחיד אלא כחלק מכמה פוסטים על משחק דמות (רמז דק).
לדעתי כמו שאמרו אחרים לפני יש חשיבות רבה לסטריאוטיפים בתור בסיס לדמות ממנה הכל מתחיל אבל אני מסכים עם חגי שמשם הדמות צריכה להתפתח ולהיות כמה שיותר עגולה. זה בולט במיוחד בקמפיין אבל יכול להתקיים גם בוואן טימר.
טוב, בדיוק כמו שמיכאל קורא הרבה על תיאטרון, אני קורא הרבה על פסיכולוגיה, ויש שם עוד הרבה דברים שיכולים להיות רלוונטיים למשחקי תפקידים ולמשחק דמות באופן ספציפי. אני אעבוד על זה 🙂
נשאלת השאלה עד כמה דקויות שכאלה במשחק דמות אכן שוות את ההשקעה- האם לשחק דמות בעלת "הכמות הנכונה של חוסר עקביות" היא משהו שהווח ממנו שווה את ההשקעה של להכנס לפרטי הפרטים ולהחליט "האם כאן יש סיבה להתנהג קצת אחרת".
אולי במערכות ארוכות שנים בהן השחקנים מכירים את הדמויות שלהם (ושל השחקנים האחרים) היטב. אחרת, מנסיוני, זה לא מורגש.
כמו שמישהו אמר פעם, בד"כ subtle doesn't work.
הטענה שלי היא שחוסר בדקויות כאלה מקשה על התחברות אמיתית לדמות (אני מסיק את זה מכך שאם התקבעות על "עצמי" מאד מצומצם ומוגדר גורמת לאנשים אמיתיים לא להתחבר לעצמם, קל וחומר שזה יקשה עליהם להתחבר לדמות בדיונית). יש מי שלא מחפש את זה, ולרוב מחפשים את זה במערכות ארוכות שנים. אבל אם זה מה שאתה מחפש, יכול להיות שעקביות-יתר זה מה שהפריע לך עד כה.
פינגבאק: קוהוט בונה דמות | משחק בתיאוריה
פינגבאק: משחק בתיאוריה » שני מודלים למשחק דמות
פינגבאק: אפשר להשתנות | משחק בתיאוריה