אחד הפרקים הטובים והחשובים ביותר של רחוב סומסום הוא הפרק שבו קיפי מכדרר כדורסל וזורק אותו לסל, יש לומר לא בכשרון מדהים. אז מגיע נתן דטנר כדי להסגביר לו איך משחקים, וכמובן קולע לסל – רק כדי להיתקל במבטי תוכחה של הקיפוד. מתברר שקיפי בן קיפוד שיחק ״כדור-לא-סל״. 

בכך הקיפוד החשוב ביותר בעולם מציב שאלה קשה ומעניינת בהקשר של משחקים, ובפרט של החוקים שלהם. יש הרבה מאוד מה להגיד על המושג של ״חוקים״ בהקשר למשחקי תפקידים, והרבה מזה תוכלו לקרוא כאן, בפוסט המצויין של טאי דיבון בנושא. טאי מתמקד שם בשאלה מה החוקים עושים. אנחנו, בהשראת קיפי, נשאל מה קורה כשאין הסכמה על החוקים של המשחק?

חוקים זה מסובך

בכל זאת, כדאי לנסות ולהבין תחילה למה אנחנו מתכוונים כשאומרים ״חוקים״ במשחקי תפקידים, גם אם זה נסיון שנידון מראש לכשלון. הבעיה היא שיש המון דברים שונים שנכנסים תחת המטריה הרחבה הזאת. חוקים יכולים לעסוק במרחב המדומיין, במרחב המשחקי, במטא-משחק (סגנון, תמה, אווירה), או קשורים להתנהלות של מה שמסביב למשחק. הם יכולים להיות מנוסחים לחיוב (מה צריך לעשות במצב מסוים) או לשלילה (מה אסור לעשות). והם יכולים להיות מפורשים, כאלה שנקבעו והוגדרו – או לא מפורשים, משהו שכולם יודעים שעושים בלי לדבר על זה.

כאילו לא די בכך, ברוב המשחקים האחרים יש סט של כללים מוסכמים וכתובים, שמהווים את ליבת המשחק. לפעמים אפילו נוכל להגיד שם שהמשחק הוא קודם כל ולפני הכל החוקים שלו. לעומתם, כמעט כל ספר משחקי תפקידים כותב במקום בולט בהתחלה שהחוקים הם המלצה, ושהם באים לשרת את המשחק. תחשבו על זה רגע. זה הזוי. אם החוקים רק באים לשרת את המשחק… אז מה אנחנו משחקים? 

ובכל זאת, אנחנו משחקים. למשחק שלנו יש גבולות, כי אנחנו מרגישים כשהם נחצים. אנחנו משחקים את הכללים, את הנורמות ואת הנחות היסוד. לפעמים אנחנו משחקים את החוקים הכתובים. אנחנו משחקים את הגבולות של מעגל הקסמים שבחרנו לנו. אבל כמו שכבר אמרנו, המעגל הוא בהכרח מלא חורים. ״לשחק״ זה לא להישאר בתוכו, אלא לנוע דרכו כל הזמן. אנחנו מבינים את הגבולות במעבר דרכם, בתחושה שעכשיו אנחנו בחוץ, או שעכשיו חזרנו פנימה. 

לכן לשחק כל הזמן רק לפי החוקים זה פשוט בלתי אפשרי. בכל משחק תפקידים אנחנו נשחק, לפחות חלק מהזמן, לא לפי החוקים. מה זה אומר? בגדול, יש לנו שלוש אפשרויות לעשות את זה: לרמות, לעבור על החוק או לשחק במשחק אחר. 

לשחק במשחקים שונים 

זה החלק הקל מבין השלושה. לא כי הוא כל כך קל בפני עצמו, אלא כי הוא פשוט בלתי נמנע. בכל משחק תפקידים, אם נרד לרזולוציה עדינה מספיק, נגלה הבדלים בין המשחקים שהמשתתפים השונים משחקים. זה קורה בגלל כל מה שאמרנו קודם, החוקים בעייתיים, לא מוגדרים עד הסוף, והרבה פעמים משניים ל״טובת המשחק״ הערטילאית. לכן מסביב לשולחן המשחק שלכם בהכרח יהיו תפיסות שונות לגבי מה הוא בכלל אותו משחק שאנחנו משחקים. הנה כמה דוגמאות נפוצות. 

״מה אני עושה? אני יושב על הפטריה הענקית שצמחה באמצע יער האלפים ומסתכל אל עבר האופק.״

אני עשיתי את זה באחד הקמפיינים ששיחקתי בהם. הזאב הבודד הוא לא תמיד זה שבעצם רוצה לצאת לקמפיין אחד על אחד. מאוד יכול להיות שהוא מאוד נהנה מהקמפיין. אבל אתם יודעים איך זה, אי אפשר להכריח את כולם להיות כל הזמן בתחת של כל האנשים, ולפעמים אנחנו רוצים קצת לבד. כמו בחיים, כך גם במשחק. לכל שחקן יש את הרעיונות שלו, את הציפיות שלו ואת הדברים שמעניינים אותו – ולפעמים הדברים האלה דורשים טיפה להתנתק מכל השאר. השאלה ״אם זה טוב או רע״ היא לא רלוונטית כאן, כי באיזושהי רמה זה בלתי נמנע. השאלה היא איך מתמודדים עם המצבים האלה. 

״אני מסכים. המערה הזאת היא מקום מאוד מסוכן. בואו נלך מסביב.״

הסוכן של הרעים יושב עם כולם באותו השולחן, אבל הוא משחק ״נגדם״. הוא שחקן מקמפיין אחר שפשוט יושב פיזית בקמפיין הזה. זה עוזר מנחה שנותן את העצות תוך כדי פגישת המשחק. מעט מאוד יהנו ממשחק כזה. אבל כשזה עובד – זה מופלא. במיוחד אם כל המשתתפים פתוחים לקשת אישית של חרטה ושינוי הדרך. 

״אני מרגיש את הדם רותח בעורקיי ושומע את קריאתו השקטה של הלילה״

לפעמים אני מחליט שהדבר הנכון הוא להריץ לאחד המשתתפים בקמפיין שלי משחק אחר. כולם משחקים מו״ד, אבל למשתתף המסויים הזה אני מריץ V:TM . דף הדמות הוא אותו דף הדמות של כולם, אבל המבנה המשחקי, עלילת הגרעין, הדילמות, כל נקודת המבט דרכה הוא רואה את המשחק היא של משחק אחר. הוא משחק דמות שנגררת לצד האפל שלה, שמנסה להשתלט על המפלצת שבתוכה, וחיה בהתלבטות שבין הגלוי לחבוי. 

״טוב. אז אני גם שם, ואני מטיל חשכה על כולם ותעופה על עצמי״

ונקנח במקרה הכי בעייתי. הסופרסטאר רק מעמיד פנים שהוא משחק ביחד עם כולם את אותו המשחק. לכאורה הוא לא עובר על החוקים – בטח שלא הכתובים. לכאורה הוא נחמד לכולם, ומייעץ לכולם ועוזר לכולם. לכאורה הוא משתתף בחלקים החברתיים, והוא אפילו לא מעליב אף אחד. אז מה אני רוצה ממנו? ובכן, כי הוא לא באמת משחק איתנו באותו המשחק. הוא משחק בסרט שבו הוא הכוכב הראשי. ומשחקי תפקידים, למרבה צערו של הסופרסטאר, זה לא לחיות בסרט. את כל מה שהסופרסטאר עושה – הוא עושה רק בשביל תשומת הלב, רק בתנאי שהוא מקבל את תשומת הלב, ואם זה לא קורה – הוא ידאג לקחת אותה. הציפיות העלילתיות שלו חייבות, אבל ממש חייבות להתממש. ושלא יהיה לאף אחד ספק מי נמצא בלב הזרקורים ברגעי השיא של העלילות האלה. 

הסופרסטאר לא באמת משחק במשחק שונה – הוא עושה משהו חמור הרבה יותר. הוא עובר על אחד החוקים הכי יסודיים והכי לא כתובים של התחביב שלנו: התחביב הוא קבוצתי. הפעילות היא קבוצתית והמשחק הוא קבוצתי. לכן יש להתייחס לסופרסטאר כמו שמתייחסים למפירי חוק אחרים, ועל כך בהמשך, כי זה מסובך יותר. אבל כל השאר לא שוברים שום דבר. היות המשחק משחק קבוצתי לא אומר שכולם צריכים לעשות אותו דבר כל הזמן. אז במקום לנסות להגיע לאחדות בלתי ניתנת להשגה – בואו נלמד לחיות עם זה. 

לרמות 

כדי לרמות צריך לעשות שני דברים. קודם כל, צריך לפעול בניגוד לחוקים. אבל זה לא מספיק. סוד הקסם של הרמאות הוא במרכיב השני: הנסיון ״להחליק״ את זה, ולגרום לזה להיראות כאילו הכל בסדר, כאילו החוקים נשמרים. המשמעות הברורה היא: כשהרמאות מצליחה אף אחד לא יודע את זה. אבל כפי שנראה, ההשפעות של רמאות קיימות גם אם נדמה לנו שאף אחד לא שם לב. 

זה יכול להיות אפילו חיובי. אם החוקים באים כדי לשרת את המשחק, ויש חוק שרוב הזמן הוא בסדר, ולהתחיל לדון עליו יפגע במשחק – אם אני מצליח לרמות בהצלחה, רק עזרתי למשחק. יתר על כן, עצם הנסיון לשמר כלפי חוץ מצג עניינים של שמירה על החוקים – הוא במידה מסויימת מחזק את התוקף שלהם. בכך שאני בוחר לרמות, אני גם מקבל על עצמי שלהפרה בוטה של החוקים יש משמעות והשלכות שליליות. 

הסוג נפוץ ביותר של רמאות היא רמאות בקוביות. כאן אחרים עשו בשבילי את העבודה, והסבירו לכם: אל תרמו בקוביות. מצד שני האורק של שרדינגר נחשב ממש לטכניקת כתיבה לגיטימית שעוזרת למנחים לא לתכנן יותר מדי. וכמובן, יש את ויכוחי ״אבל איך הדמות שלך יודעת את זה?״ – כשמכניסים למשחק הדמות ידע שלדעת מי מהמשתתפים האחרים לא אמור להיות לאותה הדמות. 

אבל גם כשהרמאות עוזרת נקודתית, היא מפלט שעדיף היה לפתור בדרכים אחרות. הצורך ברמאות הוא איתות שיש בעיה אחרת, עמוקה יותר במשחק. שאחד החוקים לא גמיש מספיק, שנורמות התקשורת לא מבוססות מספיק. יותר משהיא פותרת בעיה מיידית, הערך הגדול ביותר של הרמאות, והסיבה בגללה היא גורם חיובי בסך הכל באקוספירה המשחקית, היא שהדחף לרמות עוזר לנו לגלות את הבעיות האמיתיות של המשחק שלנו. 

״לעבור על החוקים זה נורא יותר מלרמות״. 

זהו ציטוט של יוהאן הויזינחה, האיש מאחורי ״מעגל הקסמים״. לעבור על החוקים זה לקחת את הכדור ביד באמצע משחק כדורגל; להכריז ״פגעתי באורק והרגתי אותו!״ בלי לגלגל ק20 במשחק מו״ד; לא למות אחרי שחרב הספוג בבירור נגעה בך ככמות הפעמים שמצויין בחוקי הלארפ. למה זה יותר נורא מלרמות? כי מי שעובר על החוקים לא מאפשר לשאר להמשיך לשחק. 

המרמה, לעומת זאת, מחזק את מעגל הקסמים. גם הוא לא רוצה לקיים את החוקים, אבל הוא מייחס חשיבות כל כך גדולה למעגל הקסמים, שהוא מוכן להתאמץ כדי להיראות, כלפי חוץ, כמי שמכבד את המעגל. והרי למעגל הקסמים אין ״באמת״ קיום. הוא כולו תלוי ברצון של המשתתפים להעמיד פנים שהוא קיים. הרמאים עושים בדיוק את זה, ואף משקיעים בזה יותר מאמץ ממשתתפי המשחק הרגילים. מי שמרמה עדיין משחק. אבל חשוב מכך – הוא לא מפריע לאחרים לשחק (אם הוא מרמה היטב). 

אמרנו כבר שמשחק הוא לא הישארות בתוך מעגל הקסמים, אלא תנועה בלתי פוסקת פנימה והחוצה. שאין טעם לנסות לסגור את הפרצות במעגל – כי הראייה הכפולה אל הפנים ואל החוץ היא חלק ממהות המשחק. זה שעובר על החוקים שובר את זה. אפשר לעבור מהפנים לחוץ, ולהתבונן בשני המקומות בו זמנית רק אם ברור מה זה מה. רק אם קיימים שני המקומות. מי שעובר על החוקים הופך לבלתי אפשרי, גם אם לרגע, לשמור את הראיה הכפולה, להיות בפנים, לראות את המעגל, ולהבדיל אותו מהמציאות שמסביב. גם אם זה רק לרגע קצר, העובר על החוק מחייב את המשתתפים האחרים להתעמת עם העבריין (ובכך להוציא את עצמם, זמנית, ממעגל הקסמים) או לעבור לשחק איתו (ובכך לשבור לחלוטין את המעגל, או להחליף אותו – כי עכשיו הם משחקים במשחק אחר, שהם לא לגמרי יודעים מה הוא).