חגי ניב קרא את הפוסט "אל תגידו יום יבוא, הצדיקו את היום!", והגיע למסקנה שאם תקשיבו למיכאל אתם עלולים לשבור את האמון של השחקנים. להלן תגובתו.

מיכאל גורדין כתב על המרחב המדומין, חשיבותו, אי-חשיבותו, גמלים וספינות חלל. הסעיף האחרון מדבר על אמון, בין השאר:

ובעיקר, זה דורש מכולם להאמין במרחב המדומיין. לא לוותר לו, לחפש הסברים חדשים, והצדקות חדשות, ולצאת באומץ אל עבר הלא נודע.

הבעיה בטיעון הזה הוא, שהאמון ששחקנים נותנים במרחב המדומין הוא לא משהו שניתן להכניס בחוזה החברתי סתם ככה. הוא לא משהו שהשחקנים מקבלים אוטומטית והוא נקרע בקלות אם מותחים אותו יותר מדי. למה? כי אין באמת הפרדה בין דמות לשחקן. כי המרחב המדומין הוא באמת חשוב. אבל באמת.

בכל משחק, בין אם זה משחק תפקידים, כדורגל, מונופול או קלאס, לשחקנים יש פעילות ליבה שהם עושים. בכדורגל השחקנים רצים אחרי הכדור, בועטים בו, מנסים להבקיע לשער היריב. במונופול הם מזיזים את הסמן שלהם על פני הלוח בהתאם לתוצאות הקוביה, רוכשים "נכסים" ב-"כסף" וכן הלאה.

במשחקים תפקידים שחקנים משחקים דמויות. משחקים במובן של מקבלים החלטות ופועלים בשם הדמות. כאשר שחקן אומר "אני תוקף", "אני מנסה לראות אם הוא מסתיר משהו", "אנחנו הולכים בדרך האבנים הצהובות" הוא מקבל החלטות בתור הדמות ופועל בשמה.

תיאורים מעניינים של אותה פעולה או משחק (במובן של acting) הם טובים ורצויים, אבל הם רק צבע, הם רק שכבה מעל פעילות הליבה – החלטה ופעולה.

על מנת ששחקנים יוכלו באמת לשחק, באמת לקבל החלטות בתור הדמויות, חייב להיות קשר בין ההחלטות שהם מקבלים לבין התוצאות במרחב המדומין. יותר מזה, השחקנים חייבים להבין, פחות או יותר איך הקשר הזה עובד. הם חייבים להבין שאם הדמות שלהם מבצעת פעולה א', ברוב המקרים התוצאה תהיה ב' או שהתוצאה תהיה ב' בסבירות מסוימת ו-ג' בסבירות אחרת. ההחלטות של השחקנים חייבות להיות מושכלות.

לכן הצדקה בדיעבד אינה מספיקה. המרחב המדומין חייב להיות עקבי. התוצאות של הפעולות חייבות לציית להגיון הפנימי שלו. לא הצדקה שרירותית, או הצדקה בדיעבד אלא חוקיות אמיתית. זה בסדר אם מדי פעם קורים דברים מוזרים או בלתי מוסברים, כי הדמויות (והשחקנים) לא יודעות הכל על המרחב המדומין וגם הדברים הכי לא סבירים יכולים לקרות מדי פעם, אבל אלו הם יוצאי הדופן.

אחד מתפקידי הליבה של המנחה, חשוב כמעט יותר מכל תפקיד אחר, אחד שלמרבה הצער נשכח ונזנח, הוא לשמור על שלמותו ועקביותו של המרחב המדומין, כדי שהשחקנים יוכלו בכלל לשחק. הסלוגן הנשכח ממדריכי השה"ם של מבוכים ודרקונים: דבר ראשון, היה הוגן.

אמון לא נבנה אוטומטית. כדי שלשחקנים יהיה אמון במרחב המדומין, הם חייבים להבין פחות או יותר איך הוא פועל ולהחלטות שלהם חייבת להיות חשיבות בפועל. גמלים בספינת חלל הם דבר שמומלץ להימנע ממנו.

אמון לא יכול להיות סתם חלק מהחוזה החברתי. לשחקנים חייב להיות אמון אמיתי במרחב המדומין. כי זהו משחק ולא ניסוי חברתי. כי המרחב המדומין הוא מגרש הכדורגל, הלוח והזירה של משחקי תפקידים. כי אין באמת הפרדה בין דמות לשחקן. כי המרחב המדומין הוא באמת, אבל באמת חשוב.