המרחב המדומיין. הגבול האחרון. אלה הם מסעותיה של חבורת ההרפתקנים, במשימתם המתמשכת לחקור מקומות חדשים ומוזרים, לחפש מבוכים חדשים, ודרקונים חדשים. לצאת בעוז אל עבר הלא נודע!

אני לא מכיר שחקן תפקידים אחד שזה לא עושה לו משהו. ככה התחלנו לשחק משחקי תפקידים. אחר כך בגרנו, חכמנו, הפנו להיות ציניים יותר. למדנו איך עובדים משחקי תפקידים וששיטה משנה. למדנו לפרק משחקים לגורמים ראשוניים, דיברנו הרבה תיאוריה – עד ששכחנו משהו חשוב.

המרחב המדומיין הוא הדבר החשוב ביותר במשחקי תפקידים.

בשיעור תנ"ך בכיתה ז' לימדו אותי שכשחוזרים על משהו זה מסמן שהמשהו הזה חשוב, ומדגיש אותו. אז כדי להדגיש שהמרחב המדומיין הוא הדבר החשוב ביותר במשחקי תפקידים, אני אחזור על זה שוב: המרחב המדומיין הוא הדבר החשוב ביותר בקמפיינים של משחקי תפקידים. תעזבו בצד משחקים חד פעמיים, הם מוזרים ועובדים אחרת.

סיבה מספר אפס: זה הדבר היחיד שנמצא בקונצנזוס

המון, כלומר יותר מדי, נכתב על "מה הם משחקי תפקידים". ויכוחים מרים ניטשו. האם תמיד יש סיפור? שיטה? שה"ם? פיצה? מרחב מדומיין יש תמיד. אי אפשר ליצור משחק תפקידים בלי מרחב מדומיין. הוא נמצא כל כך עמוק במהות – והוא שם לבד. אין שום דבר אחר במשחק התפקידים שיסודי כל כך לתחביב כמו המרחב המדומיין.

אז תנסו להנחות רק בעזרתו

כי אפשר. למעשה, זה כלי ההנחיה היחיד שמאפשר את זה. אני ממליץ בחום לנסות. למנחים מנוסים זאת תהיה חזרה משחררת ליסודות. קחו לכם סשן בקמפיין, או שעה-שעתיים מתוך הסשן אם אתם חוששים, ותעבדו אך ורק עם המרחב המדומיין. בלי שטיקים, ובלי שיטה, ובלי התניות, ובלי קצב, ובלי שום דבר שהוא לא הא-ב של משחקי התפקידים. תעבדו אך ורק עם המרחב המדומיין. השחקנים יהיו הדמויות, ואתם תהיו העולם. וזהו.

אחת מתופעות הלוואי המעניינות היא ההשפעה שיש לזה דווקא על שחקנים משופשפים ממש, שגם הנחו משחק אחד או שניים (או אלף) בחייהם. השחקנים האלה שרואים דרך הטכניקה שלכם. השחקנים האלה שצריכים להשקיע מאמץ (הם ואתם) כדי להפסיק לשים לב למה שמפעיל את הגלגלים מאחורי המשחק שלכם – כדי שיוכלו פשוט לשחק. אם תעזבו לרגע את הכל, ותעבדו רק עם המרחב המדומיין, לשחקנים האלה יהיה יותר קל.

סיבה מספר אחת: המרחב המדומיין הוא כלי ההנחיה הכי פחות סלחן

ראשית, כי טעות שתעשו במרחב המדומיין לא ניתנת לתיקון באף כלי הנחיה אחר, אלא רק במרחב המדומיין עצמו. פיקששתם עם הקצב? לא נורא, אפשר לפצות עם מוזיקה. טעיתם בניהול השיטה? לא נורא, אפשר לפצות עם קצת תיקון עלילתי. פישלתם עם המרחב המדומיין? נדפקתם. שבו ותתקנו את המרחב המדומיין שלכם, או שכל הספק של השחקנים שלכם יושעה לכם על הראש.

שנית, כי כל החלטה שאתם כמנחה מקבלים, כל פעולת הנחיה שאתם עושים, דורשת הצדקה במרחב המדומיין. הכל. הגברתם את הקצב ואין לזה הצדקה במרחב המדומיין? בזזזזזזזז, טעות. הכנסתם מכניקה חדשה שאין לה אחיזה כלשהי, גם אם תמתית או אווירתית במרחב המדומיין? בזזזזזזזז, טעות. תיארתם גמל כמו שביאליק לא היה מצליח, אבל לא הצדקתם מה הוא עושה בספינת החלל? בזזזזזז, נפסלתם. השחקנים שלכם מתחילים לגלגל עיניים, המשחק שלכם נשבר, בהצלחה עם להדביק אותו בחזרה.

סעיף הגמל על ספינת החלל בחוזה החברתי

תכניסו לחוזה החברתי של הקבוצה שלכם את הסעיף הבא: ״לכל גמל, על כל ספינת חלל, יש הצדקה״. או אם אתם מעדיפים שפה ברורה יותר – אנחנו מתחייבים לא לוותר על אף שעל במרחב המדומיין של המשחק. לכל דבר שקורה – תהיה הצדקה. כל דבר שנראה מוזר – יקבל הסבר. שום דבר לא יהיה "סתם".

זה סעיף שדורש מהשחקנים לשאול שאלות ולהניח שיש להן תשובה, ומהשה״ם זה דורש, באופן טבעי, לספק תשובות.

נתחיל בשאלות. כאשר משהו נראה לכם מוזר ומשונה במרחב המדומיין – תשאלו על זה שאלה. ממש, אבל ממש לא צריך לצאת בשביל זה מהדמות. הדמות שלכם צריכה לשאול את השאלה הזאת. כי אם זה משהו שמטריד אותכם – אין שום סיבה שזה לא יטריד את הדמות שלכם. כי אין באמת דבר כזה "הפרדת ידע דמות-שחקן", כי המרחב המדומיין לא באמת חשוב.

סליחה, נסחפתי. נחזור. דברים שמטרידים אתכם, כשחקנים – הם דברים שמטרידים גם את הדמות שלכם. תציגו במשחק את השאלה הזאת: "זה מאוד מוזר שהאלף האפל ניסה לקחת מאיתנו את המטה, אבל לא הפעיל בשביל זה את כל הכוח שלו". "זה מאוד מוזר שהקוסמת סוג ב' הזאת הצליחה בעצמה לגנוב את ספר הצללים ממגדל המכשפים". "מעניין אם יש עוד עץ חיים ביבשת ומה קרה לו". כי זה באמת מוזר, וזה באמת מעניין. אבל, אנחנו לא עוצרים ב״זה מוזר״.

אבל, ״זה מוזר״ לא אומר ״משהו לא הגיוני במשחק הזה״. להיפך. ״זה מוזר״ אומר ״זה מוזר, וזה בסדר שזה מוזר. זה הגיוני לחלוטין״. כי העולם שלנו מלא בדברים שנראים לנו מוזרים. אתמול נכנסתי בטעות לחנות הלא נכונה והיה שם את מה שהייתי צריך. מלחמת העולם הראשונה פרצה כשאף אחד לא רצה בה והייתה מאוד לא סבירה. יש דברים מוזרים בעולם.

שימו לב: זה שאמרנו בחוזה החברתי שלכל דבר תהיה הצדקה – זה מחייב לשני הכיוונים. זה לא מחייב רק את המנחה לתת הצדקות להכל. זה מחייב גם את השחקנים להניח שלכל דבר יש הצדקה. ששום דבר לא קרה ״סתם״. לכן, כאמור, זה דורש מהשחקנים לשאול שאלות, ולהניח שיש להן תשובה.

לא מסתפקים בזה? הנה טכניקה לשחקנים מתקדמים, שלמדתי מאיתי גרייף: אפשר להציע תשובה. כשחקנים. שוב, מתוך הדמות. עם הבנה מלאה שיכול להיות שהתשובה הזאת לא תהיה נכונה. אבל מה יש? לכולם מותר לעשות ספקולציות. גם לדמויות שחקן: "יכול להיות שהאלף האפל תחת כישוף, ובגלל זה לא מפעיל את כל כוחו?", "אני בטוח שהייתה לקוסמת הפושטית עזרה ממישהו במגדל. אני חושד ברב המכשפים עצמו", "אולי היה עץ חיים איפה שעכשיו על המפה יש חור גדול?"

כעת, לתשובות. מהשה"ם, זה דורש להקשיב, ולהתייחס. להקשיב לשאלות, להבין שאלה דברים שצריכים לקבל תשובה, ולספק את התשובות. זה לא חייב להיות עכשיו מייד בזה הרגע. לא צריך להנחית נאפס בחללית עם כרוז מראש העיר שמכריז שהאלף האפל עזר לקוסמת סוג ב' לגנוב את ספר הצללים, והוא מסתתר בעץ החיים במקום שבו יש חור במפה. חכו. בסשן הבא, בעוד שניים, בעוד שבעה. תרשמו לכם את השאלה בצד, ומתישהו תנו עליה תשובה.

הקשיבו להצעות שהשחקנים מציעים. גם אם היה לכם הסבר אחר לגבי מה שקרה. אולי תשמעו רעיון טוב יותר? אולי התברר שמה שאתם חשבתם שקרה היה רק מה שנדמה היה שקורה על פני השטח, כאשר האמת היא מדהימה יותר? אולי ,היפך, ההסבר של השחקנים יהיה פני השטח, שמתחתיו יהיה ההסבר שלכם? אולי אפשר לקחת את אחד ההסברים של השחקנים, ולשנות בו פרט קטן? תקשיבו. תחשבו. ואז – תנו תשובות. זה הכל.

אבל הדבר הכי חשוב – זה דורש אמון

זה דורש מהשחקנים להאמין שכל מה שקורה – יש לו הסבר. כל מה שהם צריכים לעשות זה להעלות את התהיות שלהם בקול רם, ולסמוך על השה"ם שיספק את ההסברים והתשובות.

זה דורש מהשה"ם להאמין שהשחקנים שלו לא הולכים לשבור את המשחק, לא מתכוונים להתקטנן סתם, ולא רוצים להחליף אותו. הם באמת רק מעלים שאלות בנוגע לדברים שמעניינים אותם.

ובעיקר, זה דורש מכולם להאמין במרחב המדומיין. לא לוותר לו, לחפש הסברים חדשים, והצדקות חדשות, ולצאת באומץ אל עבר הלא נודע.

כי המרחב המדומיין, למרות שהוא לא באמת חשוב, הוא הדבר החשוב ביותר במשחקי תפקידים. ובעצם, זה מה שאנחנו עושים במשחקי תפקידים. נותנים חשיבות עליונה לדברים לא באמת חשובים.