חלק א': משחקי תפקידים כאמנות

"משחקי תפקידים כאמנות" – הייתה תקופה שכותרת כזו נאמרה ברצינות, כאשר מנחים, מיתולוגיים עבורי, אנונימיים עבורכם, ניסו לאתגר את התחביב, ואז הייתה תקופה שכותרת כזו נאמרה בצחוק, לעג, אולי, לאקדמיזציה המוגזמת שעברה על התחביב¹. אנחנו מדברים היום על "משחקי תפקידים וחינוך" כדי לדבר על משחקי תפקידים במסגרת תחום החינוך ואנחנו יכולים לדבר על "משחקי תפקידים ופסיכולוגיה" או "משחקי תפקידים וקולנוע" כדי להשאיל כלים מתחום זה או אחר כשאנחנו בוחנים, מנתחים, או מבקרים משחקי תפקידים. אבל משחקי תפקידים אינם סרט, או הצגה, ומשחקי תפקידים שלנו אינם כלי טיפולי². בוודאי שאפשר להשתמש בשפה של אמנות לנתח משחקי תפקידים, אבל אני רוצה לטעון שמשחקי תפקידים הינם מדיום אמנותי. בדיוק כמו קולנוע או תיאטרון או פיסול או צילום או כל מדיום אמנותי מוכר אחר. מטרתי איננה רק להראות שמשחקי תפקידים יכולים להיות יצירת אמנות³, שזה בעיניי דבר פשוט, אלא גם לענות לשאלה הרחבה יותר והיא: למה זה חשוב.

למה זה חשוב

מדוע להראות שמשחק תפקידים יכול להיות יצירת אמנות זה פשוט בעיניי? מכיוון שעבורי, אם אתה מקיף משהו, כל דבר, במסגרת וקורא לו אמנות, הרי זו אמנות. המתנגדים יכולים להגיד שאם זו הגדרה של אמנות, הרי שהיא תייצר המון אמנות גרועה, והם צודקים. הם מוזמנים לכל מוזיאון מודרני ממוצע בעולם ולראות הרבה מאוד דברים שאנשים הקיפו במסגרת וכינו "אמנות", והם אמנות גרועה: לא מעניינת, לא מעוררת רגש, ולא קשורה לכלום. אחרים יכולים להצביע על האתגר שזה מציב בפנינו; אם כל דבר יכול להיות אמנות, הרי מה אינו אמנות? גם לאלו אפשר לענות בקלות: רוב הדברים. מסביב לרוב הדברים בעולם לא שמו מסגרת ולא קראו להם "אמנות". אחרי שמישהו סיים לצבוע קיר בירוק, הוא לא חותם את שמו ונותן ליצירה כותרת, ולכן הקיר אינו אמנות; ואם היה מגיע מישהו אחר ומצמיד לקיר את שמו, הקיר מיד היה הופך ליצירת אמנות, וכמו שכבר אמרנו, אחרי ביקור בכמה מוזיאונים מודרניים אפשר לראות יצירות שנראות בדיוק ככה.

השאלה החשובה, אם כך, היא להבהיר סביב מה אנחנו מציבים מסגרת, על מה אנחנו מצביעים. בניגוד לפיסול או צילום, אנחנו לא יכולים להצביע על אובייקט ספציפי שהוא הוא יצירת האמנות. במקום זה, אנחנו צריכים להשאיל מיצירות מוזיקליות או תיאטרליות ולדבר על הניסוח, או מתכון, שממנו מייצרים את יצירת האמנות, ועל האינסטנס הספציפי של יצירת האמנות שעליה אנחנו מדברים. אפשר לדבר על המחזה "חלום ליל קיץ", אבל כאשר מנתחים אותו עושים זאת בכלים ספרותיים, כיצירה כתובה; כאשר באים לדבר על ההצגה כיצירת האמנות, עושים זאת מול הצגה ספציפית: מבקר התיאטרון יושב בקהל, צופה בהצגה, וכותב עליה. הוא לא קורא את המחזה. באותה מידה מוזיקולוג יכול לנתח את התווים, אבל מבקר האמנות יישב באולם ויקשיב ליצירה. אם יש למשחקי תפקידים חולשה גדולה היא בכך שאין לנו, עדיין, נוסח מקובל שאומץ על ידי רבים לכתיבת "מתכונים" כאלו, מה שנכנה בחולשתנו "הרפתקאות". אבל גם היעדר נוסחים כאלו, כמו במקרים של ריקוד מודרני או הצגות אלתור, לא מפריע לנו להתייחס לאינסטנס הספציפי שלהם בתור יצירת האמנות.

לכן, כשאנו מדברים על משחקי תפקידים בתור יצירת אמנות, אנחנו נדבר על המאורע המסוים, על המשחק המסוים שנערך במועד ובמקום מסוימים, עם משתתפים מסוימים, בתור היצירה שעליה נדבר.

אבל למה? למה זה חשוב לי שנדבר עליהם ככה? ובכן, לפני חמש שנים, אחד ממבקרי הקולנוע (ומכאן, מבקר אמנות) המשפיעים בארה"ב, רוג'ר אברט, יצא באמירה חד-משמעית ומכלילה (ועל כן, כמו כל האמירות החד משמעיות והמכלילות, הלא נכונה), שמשחקי מחשב אינם אמנות. שאף משחק מחשב לעולם לא יוכל להיות בר השוואה ליצירות אמנות גדולות אחרות, ושאין אף אחד חי כיום שיהיה חי ביום שבו משחקי מחשב ייחשבו כאמנות. די מרגש.

האינטרנט כמובן התרגשה נורא, האנשים הכי משפיעים בתחום הבידור האלקטרוני יצאו במתקפה חזרה, כתבו תשובות ותגובות, העלו באוב דיון מ-2005 שגם אז התרגשו נורא וכתבו תשובות ותגובות…

אברט אתגר את המתנגדים לו עם השאלה הזו, למה זה חשוב? הוא רצה לדעת למה מתכנני משחקי מחשב כל כך ממהרים לתאר משחקי מחשב כמדיום אמנותי, ואני הרגשתי שזה אתגר שחשוב לענות לו. מצאתי לאתגר שתי תשובות, שתי נקודות מבט שירוויחו רווח רב מהתייחסות למשחקי תפקידים כמדיום אמנותי, ולמשחקי תפקידים מסוימים כיצירות אמנות.

נקודת מבטו של מבקר האמנות

האחת, נקודת מבטו של מבקר האמנות. ככלל, אנו מצפים מיצירות אמנות להתעלות מעבר למגבלות השפה של המדיום בו הן נמצאות, ולהניע בצופה, החווה את יצירת האמנות, משהו מעבר. כאשר המאזין שומע את צלצולי הפעמונים ב-Carmina Burana, ועולה במוחו תמונת המזחלת הנוסעת על השלג, המלחין, המנצח, הנגנים רוצים שמעבר להבנה המילולית של הסצינה שמציירים בפניו, תעורר בו המוזיקה חוויה רגשית, תשחרר את נפשו לרקוד בשלג הנמס, שיחוש את נשמתו מתאבכת באוויר, שינצצו עיניו באורות הכוכבים. המוזיקה היא גם משרתת התמונה; היא גם פס הקול של הסרט וסדרת הטלוויזיה, וכאשר המיתרים מלווים את הסתערותם של הזומבים ב"קללת הפנינה השחורה", היוצר מקווה שהדם שלנו ירתח, לא רק שנבין מה קורה.

התייחסות למשחקי תפקידים כיצירת אמנות תאתגר אותי, כמבקר האמנות, להסתכל על השפה שבה אני משתמש כשאני מדבר על משחקי תפקידים. תפקידי כמבקר אמנות יהיה לא רק לתאר סיפורית את שעבר עליי במשחק אלא לתרגם את החוויה הרגשית שעברה עליי לשפה ולהעביר את החוויה הזו לקוראים שלי. כמו מבקר המוזיקה או מבקר התיאטרון, עליי למצוא את הדרך לגרום לדף להרגיש כמו האלבום או ההצגה. כאשר אצליח לעשות זאת, החוויה של משחק התפקידים הזה, ולא רק המתכון הכתוב שלו, תהיה נגישה לקהל.

תפקיד מבקר האמנות כאן הוא הכרחי, משום שמטבעו משחק התפקידים מוגבל מאוד בהיקף הקהל שהוא יכול לגעת בו. אף מנחה משחקי תפקידים לא יוכל להגיע לאותו מספר אנשים כמו אלבום, ספר, או סרט. מסורת של ביקורת משחקי תפקידים כיצירות אמנות תהפוך את המשחקים הללו לנגישים עבור עוד מנחים, עוד שחקנים – עוד אמנים. אנשים שבתורם יוכלו לקבל השראה ולשאוף ליצור אמנות במשחקים שלהם. מקומו של מבקר האמנות הוא ליצור הקשר, ליידע את כולם שהיצירה הזו קיימת, שהיא התרחשה, ומה המשמעות והמשקל שלה. בביצוע תפקידו, הוא מעשיר את העולם שבו אנחנו, היוצרים משחקי תפקידים, יכולים וזוכים ליצור.

תהיה זו טעות לחייב את המבקר למסורת מסוימת, כפי שזו טעות לחייב את האמן למסורת אמנות מסוימת. אל לנו להגביל את ביקורת האמנות, למשל, למשחקים חד פעמיים ריאליסטים עם תכנים קשים; אל לנו להגביל את הביקורת שלנו למשחקים שיש בהם עלילה מורכבת ומסועפת, או דמויות ברורות ומובחנות, או בהכרח שיטה כזו או אחרת. כל משחק תפקידים, שהיוצרים שלו, המשתתפים במשחק, בוחרים לראותו כאמנות, אני קורא לבקר אותו כיצירת אמנות; מי ששואף להביא את האותנטיות לשולחן המשחק אינו ראוי יותר ממי שמשתמש בנונסנס או סלפסטיק כדי להגיד משהו נכון ואמיתי על העולם שלנו היום; מי שעלילתו מקיפה יבשות ועידנים אינו ראוי יותר ממי שמחליפה עלילה באסתטיקה טהורה של תיאור ומוזיקה סוחפת.

באותו אופן, אל לנו לדרוש מהמבקר להיות הוגן, פתוח, רחב אופקים, או אפילו ישר: יבוא מבקר האמנות המאמין שקיים רק אמן אחד בתחום משחקי התפקידים, ויבוא זה המוצא פרט להתרגש ממנו בכל משחק תפקידים שבו הוא משתתף. יציבו זה את ביקורתו מול זה, ומשניהם אנחנו נרוויח.

נקודת מבטו של יוצר האמנות

נקודת המבט השנייה היא של יוצר האמנות, מנחה המשחק⁴. כאן, אני כנראה נאלץ להגן על מעמדו המיוחד של המנחה במשחקי תפקידים יותר משאברט נאלץ להגן על מעמדו המיוחד של הבימאי ב"שור הזועם". לומר שרוברט דה-נירו מעלה את הפיזיקליות של המשחק הקולנועי לגבהים חדשים, לא מפחיתה מהאחראי על החוויה כולה את זכות הבכורה שלו.קריטי כאן, מנקודת מבט אמנותית, להפריד בין כותב המתכון ליצירה ובין היוצר שלה. אני לא חושב שזה מקרי שאותם אנשים שנהנים מסגנונות מוזיקלים מגוונים ויכולים להעריך את האלתור, הג'אזי, ההומאג', הפלגיאט, וגרסת הכיסוי, הם גם אלו שבוחרים להריץ משחקים "של מנחים אחרים". כמו גאס ואן סנט שמביים מחדש את "פסיכו" או פייר מנאר שכותב מחדש את "דון קישוט", יש לאמר בפה מלא: גם לו הייתי מחקה כל תנועה, הבעת פנים, מילה, ופאוזה של מיכאל גורודין, עדיין "חמישה מנחים וצ'לו" של איתי גרייף היה שונה מ"חמישה מנחים וצ'לו" של מיכאל גורודין כמה שנים קודם.

הביקורת על יוצר האמנות חשובה כי מטרת ביקורת האמנות היא ללמד גם את האמן, לא רק את הקהל. אמנים שלומדים אמנות לומדים על האמנות של קודמיהם, בזמן ובתפקיד, מחקים אותם מתוך הערכה או מורדים בהם מתוך חדשנות או בוז. כך או כך, זו טעות לנסות להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. החולשה הגדולה ביותר של משחקי תפקידים מול כל התחומים האחרים היא זו: הקיום בוואקום. ללא מסורת אמיתית של ביקורת על תוכן, כל אמן עלול להרגיש שהוא קיים בוואקום. לכן אנו נותרים רק עם הדיון הנצחי על הצורה: מתכון מדוקדק הכופה על כל משתתף להגיד כך, להתנהג כך. זה לא מפתיע שקהילת Story Games, קהילה גדולה של יוצרים שדוחה קיומם של משחקי עומק, היא גם קהילה של יוצרים שמקדמת "משחקים בקופסה", שמתיימרים לספק חוויה סינטתית, ולא רק צורה סינטתית. אז לא. המקק של שאב-אל-הירי הוא לא "משחק אימה בקופסה". הוא פשוט מתכון ספציפי מאוד.

ביקורת האמנות תאפשר ליוצר משחקי תפקידים ללמוד מאחרים, תספק לו שאיפות, נקודות ציון ויעדים, וחיזוק שהוא משיג את מטרתו. מנקודת המבט של יוצר האמנות, הטקסט הביקורתי לא יהיה דברי הלל ושבח, אלא גליון ציונים; מפרט טכני המתאר עבורו מה לחזק ומה לשפר, והכי חשוב, הביקורת על המשחק תבהיר ליוצר האמנות, אם המנחה רואה עצמו ככזה, אם פגע במטרה. זה יותר חשוב מתשובה לשאלה "אם זה היה משחק טוב או לא?"

חלק ב': הביקורת האישית

משום שכל דיון על משחקי תפקידים כאמנות, ועל תפקידו של המבקר, הוא גם בהכרח דיון אישי מנקודת מבטו של מבקר, הרי שנותר לי בסוף לספק ביקורת.

מבחינתי, כיוצר משחקי תפקידים וכמבקר שלהם כאמנות, חוויית משחקי התפקידים היא חוויה טוטאלית. אני לא מאמין ב"הפרדת ידע שחקן-דמות" משום שאני לא מאמין בקיומה של דמות בנפרד מהשחקן שמגלם אותה. משחק תפקידים הוא לא רק מה שקורה במישור הדמיון המשותף, אלא כל מה שקורה בתוך מסגרת הזמן והמקום שבו הוא נערך.

משחק תפקידים מתוקף היותו משחק ומתוקף היותו אמנות, חייב את המסגרת: יש נקודה שבה הוא מתחיל ויש נקודה שבה הוא נגמר, ויש דברים ששייכים אליו ויש דברים שלא. אבל כמו שהאולם בו מתקיימת הצגת תיאטרון משפיע על ההצגה וכמו שרעשי רקע משפיעים על היצירה המוזיקלית (ועל היצירה 4:33 יותר מעל כולן ביחד), כך הטיזר, החדר בו מתקיים המשחק, השחקנים האחרים, ואפילו השיחה אחרי התיאור האחרון ועד שחרור הנשימה העצורה שאחריה ברור שהמשחק נגמר, נמצאים במסגרת. הם כולם יכולים להשפיע על החוויה מהמשחק.

עבורי, זה התבטא בדשא.

באחד מכנסי משחקי התפקידים במרכז, ישבנו, שלושה חברים ומנחה, על הדשא מאחורי בית הספר, לשחק משחק. לדעתי המשחק אולתר, ואני לא בטוח שהמנחה התכוון שזו תהיה חוויה חזקה במיוחד; אבל, במקרה שלו, אין לדעת. במשחק גילתי ילד בכיתה ב' שמרדף אחרי כדורגל מוביל אותו ואת חבריו ליער מן האגדות; מפגש עם יצורי פלא; וחיי נוחיות עם מכשפה. אחרי כמה משפטים קצרים של הקדמה על כך שאנחנו משחקים ילדים, היה סבב שבו כל כך אחד אלתר דמות וכאשר הגיע תורי, הבטתי למטה, ועקרתי אחד מגבעולי הדשא.

אין ספק בליבי, כאשר אני נזכר במשחק הזה, שלולא היה מתקיים על דשא, לא היה מתקרב לגבהים שאליהם הגיע בעיניי. כל השאלות על החובות בין ילד לחברו, על משמעותה של משפחה, של בית, החוויה של המציאות המונחתת על ילדים מלמעלה, מציאות סיוטית, הכמעט-פנטסטית עבורנו, של בתי הספר, המלאים חוקים ומפלצות כמו כל יער מן האגדות; הכול נבנה על יסוד אותו דשא. לו היו מצפים מאיתנו לשבת על כיסאות תיכון בלב כיתה מהדהדת, ולא בצילו של עץ, מרוחקים מכל שאר האנשים בעולם, לא יכולנו להגיע לאן שהגענו.

אם יש למשחק תפקידים חולשה, הרי שזו לעתים קרובות חוסר ההבנה של משתתפיו היכן מתחיל ונגמר הקנבס שאיתו אנחנו עובדים, ומה הן כל הדרכים שבהן אפשר ליצור קשר עם המשתתפים, הקהל. אמן, גם אם בוחר להשתמש בצבע אחד, מחויב לכל הקנבס; הצבעים שהוא משאיר בחוץ והאזורים שהוא משאיר לא צבועים נעשים מתוך בחירה מודעת להשפעה שלהם על הצופה. שתיקות וחללים הם חלק בלתי נפרד והכרחי ממוזיקה וארכיטקטורה וההבנה האמנותית שלהם.

מלבד אותו מנחה, אני לא מכיר⁵ מנחה אחר שמתייחס לכל האלמנטים הנמצאים סביבו, החל מהמילים הראשונות שהוא אומר כשהוא נכנס לחדר דרך היכן ינוח השעון שלו (ואם יהיה אחד בכלל), אם יעמוד או יישב, לאן תזרום השיחה… זוהי איננה "הנחייה טוטאלית" המובחנת לכאורה מ"הנחייה נינוחה" או "הנחייה פשוטה", שכן אין כאן הערה על עוצמות הרגש או גובה הקול שהוא משתמש בהם, אלא האם הוא נותן למקריות או להרגל או לאנשים אחרים לקבוע עבורו מה המשתתפים עושים, איפה הם משחקים ואיך. לדברים הללו עדיין יש השפעה על המשחק – אבל כזו שנקבעת עבורנו, ולא בידינו.

לבסוף

אברט, באותה הצהרה שבינתיים כבר חזר בו ממנה, קבע שלעולם לא תהיה יצירת אמנות גדולה במשחקי מחשב. בין קוראי הטקסט הזה אני בטוח שיהיו אנשים שיגידו משהו דומה על משחקי תפקידים: שלא יהיה משחק תפקידים שהוא יצירת אמנות גדולה. אני יודע שהם טועים; אני יודע שמשחק תפקידים העביר אותי חוויה שלימדה אותי על אלימות, התמודדות עם חולשה, הפחד מן המוות, בצורה שרק יצירת אמנות גדולה יכלה לעשות. לא כל סרט קולנוע הוא "הסנדק" או "צעצוע של סיפור 3", אבל בוודאי שאין זה אומר שאין על התסריטאי, הבמאי או השחקן לשאוף להגיע לשם; כך, ייתכן שלעולם לא אוכל לכתוב ולהריץ משחקים כמו אלו. אבל זו לא סיבה לוותר על האמנות במשחק תפקידים, לדבר עליה, ולשאוף להגיע אליה.