פתח דבר

כשהבלוג קם לתחייה, שוב, לפני כמה חודשים, היו כמה שהסבירו למה הם בכלל מתעסקים בתיאוריה. הרבה זמן חשבתי לכתוב על זה גם, אבל הרגשתי שאין צורך, גם בגלל שזה מטא של מטא (ואולי עוד כמה מטא לעומק) וגם כי עמית קלע בדיוק לנקודה הנכונה:

מבחינתי, הבלוג הזה הוא המקום לכונן בו את השפה התיאורטית שתאפשר לנו להבין טוב יותר משחקי תפקידים, לכוון את בניית המשחק שלנו טוב יותר לכיוון הרצוי ולהצביע על נקודות הצלחה או כישלון כדי ללמוד מהן (זה גם המקום לציין – אני די בטוח ששמעתי ניסוח דומה של המטרה הזו מפי גיל רן. אם זה כתוב איפשהו באינטרנט הוא כנראה ניסח זאת טוב ממני).

סביר להניח שבאמת דיברתי על זה פעם עם עמית, אבל אף פעם לא כתבתי את זה באינטנרנט בצורה מסודרת (וכשקראתי את דבריו של עמית, לא הייתי בטוח בכלל שאוכל לנסח זאת טוב ממנו). בעקבות רשומה של אלון אלקין התחולל דיון פייסבוק סוער, שדחף אותי, בכל זאת, לכתוב על למה בכלל אני כותב. חלק מהדברים שאלון כתב הם:

ה-Forge… התחיל להיסגר… אחת הסיבות לסגירה היתה שאנשים הרגישו שהתיאוריה שיצרו שם נהייתה מורכבת מדי, כללית מדי, ובאופן כללי התחיל להווצר הרושם שאנשים שם השקיעו יותר זמן בחפירות על נקודה כזו או אחרת בתיאוריה מאשר בלהתעסק בתחביב שאנחנו אוהבים כל כך. האתר story games… אימץ גישה חלופית לזו שהיתה ב-Forge: גישת ה-Go Play אומרת "לדבר על תיאוריה זה אחלה, אבל אתה שחקן תפקידים לך לשחק משחקי תפקידים! אחר כך תספר לנו מה למדת". … לדעתי, זו גישה נכונה ובריאה לדיון על מ"ת. … זו בהחלט גישה שאני מעוניין להביא בפוסטים שלי.

הגישה הזאת יכולה להיות טובה. עם זאת, אני ראיתי אותה נכשלת פעמים רבות. לדעתי היא אינה יכולה ללכת לבדה וצריכה גם את הצד השני.

מה זה בכלל משחק תפקידים?

לפני שאני ממשיך, אני חייב לענות על השאלה הזאת מנקודת המבט שלי. התשובה לשאלה הזאת היא ההקשר של תיאוריה של משחקי תפקידים ובלעדיה אין טעם לדון בכלל בתיאוריה.

אנשים שונים רואים במשחקי תפקידים דברים שונים:

• "כשאני אומר משחקי תפקידים אני מתכוון למשחקים שיתופיים שבהם מספרים סיפור ביחד, בעיקר דרך גילום תפקידים." – ערן וייס
• "בשבילי, משחק תפקידים הוא סיפור סיפורים משותף: קבוצה של אנשים מתכנסים ביחד בשביל להמציא ולחוות סיפור מגניב, ששייך לכל אחד מהם ושנוצר בצורה ספונטנית תוך כדי המפגש." – אורן ברנשטיין
• "מבחינתי משחקי תפקידים הם שני דברים. הם פעילות חברתית והם תקשורת בין אנשים." – עמית ורטהימר

אני רואה משחקי תפקידים כך:

פעילות חברתית שמתעסקת במציאות בדיונית ובמסגרתה המשתתפים מגלמים, באופן חופשי ועל פי רצונם, את כל הדברים במציאות הבדיונית שרלוונטיים לפעילות.

ההגדרה הזו אינה שלמה ואני בטוח שיש בה פגמים לרוב. אם אחפש מספיק טוב, סביר שאמצא דברים שאינם נחשבים מבחינתנו משחקי תפקידים שמקיימים אותה. לענייננו, היא מספיק טובה. היא ממקדת את נקודת המבט שעמית הציג והיא מתייחסת לנקודות המבט של ערן ושל אורן כמקרים פרטיים.

עכשיו, אפשר להתחיל לדבר על המטרה של תיאוריה. אני רואה את המטרה של כתיבת תיאוריה של משחקי תפקידים (בעת הזאת) כך:

יצירת שפה שמאפשרת לתאר כראוי התרחשויות במשחק תפקידים¹, לסווג אותן, לנתח אותן, לזהות את הקשר ביניהן ולנתח את הקשר ביניהן.

כאן בעצם סיימתי להסביר בשביל מה צריך שמישהו יכתוב תיאוריה של משחקי תפקידים. מכאן ואילך הדברים הם הסבר על למה אני עושה את זה, למה אני עושה את זה כמו שאני עושה את זה, וגם קצת על למה גישת ה-Go Play נחמדה וטובה, אבל צריכה ללכת יד ביד עם גישה משלימה.

אני לא מוכשר

אני אחלה מנחה משחקי תפקידים, רק מה, אני לא מוכשר בזה. כלומר, אני קצת מוכשר, אבל יש הרבה אנשים הרבה יותר מוכשרים ממני. אני מסתכל מסביב ורואה אנשים שמשחק תפקידים טוב מתפרץ מהם בלי שהם מתאמצים. הם לא אלו שצריכים תיאוריה. הם אלו שאני מסתכל עליהם, שאני רוצה ללמוד מהם. הבעיה היא שאני לא יכול לראות משהו שהם עושים ופשוט לעשות את אותו הדבר. זה לא עובד לי. אני צריך להבין מה הם עושים, איך, בשביל מה ולמה זה עובד. אני צריך להבין את כל זה כדי שאני אצליח לשחזר את זה. במקום שבו אין (מספיק) כשרון, מפצים על כך בטכניקה. טכניקה צריך ללמוד.

כאמור, האנשים המוכשרים האלה לא צריכים תיאוריה כדי שיצא להם משחק טוב, אז להם אין שום תמריץ לכתוב (ולעיתים אף לקרוא) תיאוריה. התיאוריה היא בשביל פשוטי העם, כמוני (וגם בשביל אלה שמאמינים שכשרון לא מספיק וצריך גם טכניקה). אז מי, בכל זאת, יכתוב על זה? קודם כל, חלק מאותם אנשים מוכשרים מנסים לכתוב על זה. הם מוכשרים בלעשות משחקי תפקידים, אבל לא בהכרח טובים בלהסביר מה הם עושים. גם כשהם מזהים, עבור עצמם, מה הם עושים, לעיתים קשה להם לתאר את זה בשפה שבני תמותה יבינו.

בשלב מסויים לקחתי על עצמי את תפקיד המתורגמן. אני לוקח רעיונות של אחרים ומתרגם אותם לשפה שאני מבין ושבתקווה גם אחרים יבינו. במקומות שבהם אין שפה כזאת, אני ממציא מונחים ומסביר אותם. כל סדרת הרשומות על מרחבים ופעולות במשחקי תפקידים (עוד לא הגענו לפעולות – זה יגיע בקרוב) התחילה מזה שרציתי להסביר משפט אחד שמיכאל גורודין כתב פעם, אבל לא הייתה לי שפה שמאפשרת לעשות את זה. הסדרה גדלה והתנפחה כשגיליתי שהיא עוזרת לי לנסח גם רעיונות אחרים, של אנשים אחרים (ואפילו רעיונות שלי, שאולי הם במקרה מקוריים). בשביל לתרגם את הרעיונות לטקסט, וכדי שכל זה יהיה מובן, צריך שפה, ז'רגון, טרמינולוגיה, או איך שלא תקראו לזה.

השפה שכבר קיימת

עבור משחקי תפקידים כבר קיימת שפה (אפילו כמה שפות). השפה הזאת נוצרה בספרי שיטה, הרחבות, וכן הלאה. לרוב, עבור אלו שמשחקים בתוך גבולות השיטות הללו, השפה הקיימת בספרים מספיקה. כדי לשחק מו"ד לפי הספר צריך, ובכן, את הספר. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילים לפרוץ את גבולות השיטות הקיימות.

אין זה מקרה שהרבה מהתיאוריה שפותחה עד כה (ואני מאמין שגם התיאוריה המוקדמת ביותר שפותחה) היא תיאוריה שעוסקת בפיתוח שיטות משחקי תפקידים. הדבר הראשון שברור לחלוטין ששיטות משחקי התפקידים אינן מספקות עבורו שפה הוא פיתוח שיטות משחקי תפקידים אחרות. מכאן הגענו למצב בו המוני שחקני תפקידים יודעים מה זה חס"א, תיאוריה שנכתבה במקור עבור פיתוח שיטות משחק ולימים עברה התעללויות רבות.

לצד השפות הללו קיימת שפה מדוברת שיצרה עבורנו מונחים כמו "מנחה". כמו כל שפה מדוברת, היא שפה חיה ומתפתחת. המילה "מנחה" נכנסה לז'רגון, אבל מעטים מבינים מה ההבדל בין מנחה לבין שה"ם, למה צריך בכלל הבדל ביניהם, או מה בעצם המילה הזאת אומרת. אפשר להשתמש במונחים כאלה כשמתרגמים רעיון לטקסט רק כאשר הפרשנות המקובלת והאינטואיטיבית שלהם (שהיא לרוב רחבה מאוד) מספיקה כדי להעביר את הרעיון.

זה הנוף שאנחנו נמצאים בו היום. קיימת טרמינולוגיה ספציפית לכל שיטה, קיימת טרמינולוגיה שמדברת על פיתוח שיטות וקיימת שפה מדוברת, שאינה מספקת טרמינולוגיה חד-משמעית. מה עם שפה שמאפשרת לנו להתייחס כראוי למשחק התפקידים כולו? יש כזאת, אבל לא הרבה, קצת. בשביל זה צריך לקחת עוד צעד אחורה ולהתבונן במבט רחב יותר על משחק תפקידים, כפעילות חברתית. אחת הסיבות בגללן אני כל כך אוהב את עקרון למפלי היא שהוא מתיחסת באופן פשוט וברור לקבוצה ולצורך שיש לה במסגרת הפעילות החברתית.

השפה החסרה

השפה החסרה היא כמעט כל הטרמינולוגיה שמתארת את מה שקורה במשחק, שאינו בתוך המרחב המדומיין ואינו דברים ששיטה עושה (או יכולה לעשות).

במשך הרבה זמן חשבתי על כל מיני רעיונות בתחום משחקי התפקידים וניסיתי לנסח אותם. הרעיון הבסיסי לסדרת המרחבים והפעולות ישב אצלי בראש הרבה מאוד זמן לפני שכתבתי אותו, והיה לי ברור שהוא מביא איתו גישה שונה (מהמקובלת בארץ, לפחות) להתייחסות לתיאוריה של משחקי תפקידים: מבחוץ פנימה.

קודם כל, ניקח את השלם ונחלק אותו לחלקים. נבחין כראוי בין החלקים השונים. לא צריך להתעמק בכל אחד מהם, אבל צריך להבין היטב איפה עובר הקו שמפריד בין חלק אחד לחלק אחר. אחרי שהגדרנו את החלקים השונים, אפשר להתמקד בכל אחד מהם, להעמיק בו, וגם לחלק אותו לחלקים קטנים יותר שאפשר להעמיק בכל אחד מהם. הגישה הזו מאפשרת לנו להתייחס לכל דבר, קטן ככל שיהיה, בתוך ההקשר הגדול בו הוא יושב, בתנאי שהגדרנו אותו כראוי. יש עם הגישה הזאת בעיה: היא רחוקה מהמשחק עצמו, מהפרקטיקה. על זה בדיוק התלוננו כשעברו לגישת Go Play, שעושה בדיוק ההפך.

גישות מהפנים החוצה

יש הרבה גישות שמתעסקות בתיאוריה מהפנים החוצה. גישת ה-Go Play היא כזאת. כל כתבת 10 עצות למשהו של משחקי תפקידים היא כזאת. הגישות האלה נחוצות. הרי, בסופו של דבר, המטרה היא לתאר כראוי התרחשויות במשחק תפקידים. בשביל זה צריך התרחשויות במשחק תפקידים. דברים שנכתבים מהפנים החוצה הם אלה שמביאים תובנות אמיתיות על משחקי תפקידים, כאלה שנובעות מדברים שקורים במשחק.

הבעיה שיש לי איתם היא שביותר מידי מקרים הכותב מנסה להגיד משהו, אבל לא מצליח להגיד את זה. יש כותבים שמצליחים, וזה נהדר. אחרים חושבים שהם מעבירים את המסר שרצו להעביר ומקבלים בתגובה דיונפלצת בפייסבוק, במהלכו מסתבר שחצי מהקוראים בכלל לא הבינו למה הכותב התכוון.

מקום טוב באמצע

יש סיבה לכך שלאורך קיומו היו לבלוג הזה 20 כותבים, מתוכם 8 פרסמו מספר דו-ספרתי של רשומות (וזה בלי פוסטים אורחים). הגיוון הזה טוב. הוא מאפשר לאלו שיש להם רעיונות מדהימים שנוצרים מהפנים החוצה לספר עליהם (ובהרבה מקרים, לא להצליח באמת להעביר את הרעיון שהם רצו להעביר). לצידם הוא שם כותבים כמוני, שמסתכלים מהחוץ פנימה ומנסים להבין את הרעיונות האלה, לחבר אותם לתמונה הגדולה וליצור את השפה הדרושה כדי שבסוף מישהו יצליח להעביר את הרעיונות האלה בצורה ברורה.

אז אני אמשיך עם החפירות התיאורטיות שלי ועם פיתוח הטרמינולוגיה, שלדעתי דרושה כדי שיהיה אפשר להעביר רעיונות כראוי. בינתיים, אחרים ינסו להעביר רעיונות בלי לבסס טרמינולוגיה שלמה. לפעמים הם יצליחו. לפעמים הם יפלו. בכל פעם שהם מצליחים, הם חולקים רעיון ומפיצים אותו. בכל פעם שהם נכשלים, הם מראים לי נקודה נוספת בה חסרה טרמינולוגיה². כך, הם עוזרים לי לפתח טרמינולוגיה חדשה, שתעזור להם לנסח את הרעיונות שלהם בעתיד.