לאחר הדרמה שהייתה כאן מוקדם יותר השבוע כשערן ויס הסביר למה לא כדאי לשחק בכנסים, פנתה אלינו הקוראת אורטל טל וביקשה לכתוב פוסט תגובה. למי שלא מכיר, אורטל היא מנחת כנסים שנחושה להיכנס לפנתיאון המנחים האולימפיים, ובתחרות ההנחיה האולימפית האחרונה הצליחה לגבור בנחישות על כמה מנחים אחרים ולהגיע למקום השלישי – ומי יודע מה צפוי לה בהמשך. בכל מקרה, נפנה את הבמה לאורטל.
אייקון היה ועבר, ולאחר המנוחה הנחוצה, התפרסם כאן פוסט של ערן ויס על למה לא לשחק משחקי תפקידים בכנס. אז לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הפוסט – ולמרות שחלק מהנקודות של ערן הן כאלו שאני מסכימה איתן – אני חושבת שהסיבות בעד משחקי תפקידים בכנס עולות על הסיבות נגד, ולכן כתבתי את הפוסט הזה. כדי לכתוב את הפוסט, פניתי לקבוצות שונות של שחקני משחקי תפקידים ברחבי הרשת על מנת לשמוע את דעת הקהל בנושא ואני רוצה להודות לכולם על העזרה.
את הסיבות לטובת לשחק משחקים בכנס אפשר לחלק לארבע קטגוריות עיקריות, ועוד קטגורית בונוס (שלא תדבר לכולם, אבל זה בסדר).
א. חוויה
במשחקי תפקידים בכנס ניתן לחוות המון דברים. כנס הוא מקום מיוחד, בו קבוצה גדולה של אנשים בעלי תחומי עניין משותפים נפגשים בשביל לחלוק חוויות. הנה כמה דברים שאפשר לחוות רק במשחקי תפקידים בכנס:
- החוויה הראשונה היא הכרת מנחים חדשים. אם את משחקת בבית עם אותו מעגל חברים, לא תזכי לפגוש מנחים חדשים..
- החוויה השנייה היא הכרת שחקנים חדשים. אלה יכולים להיות שחקנים שמכירים ולא משחקים איתם בדרך כלל, או שחקנים שאין הזדמנות לפגוש ביום יום.
- עוד חוויה היא התנסות במשחקים מיוחדים שנבנו במיוחד לכנסים. אלו בעיקר משחקים שלא ניתן לשחק בבית, מכל מיני סיבות: אולי הם דורשים הרבה שחקנים (מה שקורה בדרך כלל במשחקים חיים, ופחות בשולחניים), או שהם דורשים הרבה מנחים (כמו הנחיה אולימפית, או טורניר חוקרי המבוכים שהיה בכנס גיבורים), או שהם דורשים מיקום מיוחד (אני שוב אחזור למשחקים חיים, עם ״הגיהנום הוא הזולת״ או ״אמנזיה״ שהם דוגמאות למשחקים שלא היו יכולים לרוץ בבית, כי הם דורשים חלל נטרלי).
משחקים שולחניים שלא ניתן לשחק בבית הם משחקים כמו ״הנחייה אולימפית״, ״אגמא״ר״ (אגודת מגלי הארצות, למי שלא מכיר) ו״איי הסערה״. הנחייה אוליפית היא תחרות בין מנחים, שכותבים משחקים בזמן קצר, כאשר כל שחקן חווה שני משחקים שנבנו על בסיס אותם אלמנטים על ידי שני מנחים שונים. אגמא״ר ואיי הסערה מאפשרות לשחקנים להגיע לכנסים עם אותה דמות (בהנחה והיא לא מתה), להתקדם ולעלות דרגות, תוך משחק אצל מנחים שונים ובהרפתקאות חד פעמיות שונות. כל אלה משחקים שיכולים להתקיים רק במסגרת כנס. - חוויה נוספת וחשובה לא פחות היא יציאה משגרת הרולפליי. אני נוטה להיות שחקנית שבכל מערכה משחקת דמות פחות או יותר באותו הסגנון (אז מה אם אין אביר קודש ב״עולם האפלה״? הדמות שלי תהיה הכי קרובה לזה שאפשר!). במשחק חד פעמי אני מקבלת פעמים רבות דמות שונה מהסגנון הקבוע שלי, מה שדורש ממני לאמץ את שרירי הרולפליי באופן שאני לא רגילה אליו.
לסיכום קטגוריית החוויה, כשאת משחקת בבית את לא חוזרת הביתה וכותבת סטטוס ארוך על המשחק שהיה לך. כשכולם חזרו עכשיו מכנס – זה הרבה יותר קל וכיף. באייקון האחרון הפיד שלי בפייסבוק היה מלא באנשים שכתבו על כמה הם נהנו במשחק כזה או אחר וזכו לתגובות נלהבות של ״גם אני! איזה מגניב היה!״. במערכה ששיחקתי בה באופן קבוע זה קרה לי רק פעם אחת – וזה היה יוצא דופן.
ב. חד״פ זה מיוחד
משחקים חד פעמיים הם משחקים שמותאמים לכנסים. בכנס את לא תשחקי בעולם מערכה מסובך ומסועף, ולו רק בגלל מגבלת הזמן. משחק בכנסים נותן לך הזדמנות לשחק בסוגים שונים של שיטות משחק, עולמות מערכה, ודמויות שונות. הנה כמה דברים שהופכים חד״פים בכנס למיוחדים:
- קודם כל, משחקים חד פעמיים הם בעלי דינמיקה שונה לחלוטין ממשחקים ביתיים, ואם המנחה יודעת מה היא עושה אז זו חוויה שאי אפשר לקבל בבית. דינמיקה בין שחקנים נוצרת פעמים רבות מהיכרות אישית קיימת. כשמדובר באנשים חדשים וזרים, אין ציפיות או הנחות מוקדמות עליהם. כאשר את לא מכירה את הנפשות הפועלות, הדינמיקה שנוצרת היא דינמיקה שמוכוונת בעיקרה על ידי המנחה – וזה מיוחד.
- שנית, משחק חד פעמי בכנס הוא מסגרת, ובכן, סגורה. את יודעת מתי הוא יתחיל ומתי הוא יסתיים. הרבה פעמים זה יוצר מצב שהשחקנים, ואני מניחה שגם המנחים, מרשים לעצמם יותר: אולי לעשות יותר משחק דמות שבחבורה הרגילה קורה פחות, או לנסות גישה חדשה למשחק. למשל, אני אוהבת, גם במשחקי תפקידים, להיות בשליטה. במשחק חד פעמי אני מרשה לעצמי לשחרר טיפה. כי גם אם אני לא אהיה מרוצה מהתוצאה, זה משחק חד פעמי, ולא יהיו בו השלכות לעתיד.
- שלישית, היכרות עם שיטות. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בנאדם של שיטות. אני לא יושבת וקוראת ספרי חוקים – אני אוהבת ללמוד תוך כדי משחק. בשבילי כנסים הם הדרך העיקרית להכיר שיטות שאפילו לא שמעתי עליהן קודם.
- רביעית, לחוות סגנונות משחק שונים מהרגיל. כשאני פוגשת אנשים חדשים, פעמים רבות אני מרגישה שאני נחשפת לסגנונות שונים ונפתחת לכיוונים חדשים שאפשר לקחת אליהם משחקי תפקידים – ואני מרשה לעצמי ללכת איתם.
- דבר חשוב ואחרון: כנסים מאפשרת גישה למנחים מנוסים ומשחקים מוכרים שזכו לשבחים, שאינם זמינים מחוץ לכנס. בכנס ביגור הראשון שהגעתי אליו, אחרי שפגשתי את מיכאל גורודין, שמעתי שבחים על ההנחיה שלו. לולא הכנס, בחיים לא הייתי יכולה לשחק אצלו. לא הכרנו, והדרך היחידה שלי לזכות לשחק אצל מנחה שנחשב לאחד הטובים בארץ הייתה בכנס. יש גם משחקים כאלו, שאת שומעת עליהם ואת ממש רוצה לשחק בהם, וכנס הוא המקום לעשות את זה.
ג. לוגיסטיקה
משחקי תפקידים בכנסים מאפשרים להרבה אנשים שאוהבים לשחק משחקי תפקידים להתגבר על מכשולים שמונעים מהם לשחק באופן קבוע בבית. כל הבעיות שנלוות לארגון קבוצה קבועה או אפילו משחק חד פעמי בבית לא קיימות בכנסים. צוות הכנס עושה את כל העבודה (בהתנדבות! נכון שהם מדהימים?), וכל מה שנשאר לך לעשות הוא רק לבוא ולשחק. יש גם שחקנים שגרים במיקום שיותר קשה לארגן בו משחק (למשל, אם את גרה בקיבוץ קטן ומרוחק ואת היחידה בו שיודעת מה זה ק20), או שאין להם מספיק זמן פנוי לשחק באופן קבוע (את מאוד אוהבת לשחק, אבל זה לא יוצא, או שלתאם מפגש שבועי זה גדול עליך), ועבורם משחקי תפקידים בכנסים הם פתרון מצוין. בנוסף, הלוגיסטיקה של כנס מאפשרת גם למנחה יותר אפשרויות מאשר משחק חד פעמי בבית, בגלל שיש לו שליטה טובה יותר במרחב. במשחק חד פעמי בכנס (גם בלי ריבוי שולחנות, ריבוי מנחים או כל דבר כזה), אפשר לעשות יותר דברים מאשר במשחק בבית בגלל השליטה במרחב.
ד. בזכות הכנס ההוא…
קודם כל, פגשת מנחים חדשים. מגניב. אולי אפילו תגלי שמנחה כלשהו זכר אותך לטובה ושנה אחר כך הוא ידבר איתך כשהוא מחפש שחקנים לקמפיין (אני מתכוונת אליך, גיל רן). שנית, פגשת שחקנים חדשים. איזה כיף! לגוון בחברי קבוצה זה מבורך, וייתכן אפילו שתגלו שההתאמה בינכם כל כך מופלאה, שתקימו קבוצה ותשחקו ביחד. לי זה עדיין לא קרה, אבל בדיוני הפייסבוק הסוערים גיליתי שזה קרה ללא מעט שחקנים. שלישית, הכרת שיטה חדשה. היא הייתה כל כך מגניבה! עם המנחה החדש והשחקנים החדשים (או חלקם – אל תמהרי להיפטר מכל השחקנים הישנים, הם די סבבה), הנה יש קבוצה חדשה.
ה. קהילה
זו לא קטגוריה שפונה לכולם, אבל אני אוהבת אותה: משחקי תפקידים בכנס מאפשרים הרבה דברים, ויוצרים דבר אחד חשוב: קהילה. הרבה אנשים מגיעים לכנסים בשביל ה"סצינה", שבה נפגשים אנשים, מדברים על משחקים ומחליפים חוויות ורעיונות, מריצים את המשחקים שאחר כך כולם ידברו עליהם, וגם מייצרים קהילה. השתתפות במשחקי כנס עוזרת לגבש קהילה.
לסיכום, אין ספק שיש המון סיבות טובות לטובת ולרעת חוויית המשחק בכנס, אבל כנסי משחקי תפקידים הם חוויה שכל שחקן תפקידים צריך לחוות שוב ושוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששיחקתי במשחק כנס וגם את הפעם הראשונה שהנחתי במשחק כנס. אני זוכרת גם את הפעם השנייה שזה קרה. האנשים שהכרתי, החוויות שעברנו, הסיפורים על ״זוכרים את הפעם הזאת שכולנו גילגלנו 1 טבעי, כולל המנחה?״ – אלה לא דברים מובנים מאליהם.
אז בואו לשחק משחקי תפקידים בכנסים. יהיה כיף.
אוי. ה"קהילה" הזה יוצר אצלי אנטי לכנסים.
פינגבאק: למה לא לשחק משחקי תפקידים בכנס | משחק בתיאוריה
אני מוסיף לרשימה:
הזדמנות לקחת תפקיד אחר – בתור המנחה של קבוצת הבית שלי אני יכול לשחק, שבשבילי זה גם חשוב (כדי לראות את הצד השני של השולחן), אבל גם כיף
משחק יותר אינטנסיבי – בגלל ההגבלות זמן, בגלל שהשחקנים לא מכירים זה את זה, ובגלל שאין ממש השלכות לפעולות שלי, אני תמיד מרגיש שבמשחק כנס אני יכול להוציא קצת יותר, הרבה יותר נדיר במשחק כנס ששחקנים מדברים זה עם זה על דברים לא קשורים, ואני (כשחקן) מוכן לעשות יותר, להניח את הדמות שלי ביותר סכנה (גם סכנה פיזית-משחקית, אבל גם בסכנה שהיא תהיה קיצונית מדי, או משעממת, או סתם מוזרה מדי, דברים שיכולים להפריע אחרי חודשיים של משחק – ולא יעשו הרבה ב4 שעות)
ומשחקים קצרים הם יותר טובים – לא תמיד, לא באופן חד-משמעי, אבל הרבה מהמשחקים שאני זוכר יותר טוב היו משחקים קצרים, הרבה מהמשחקים שהשאירו יותר אימפקט – היו משחקים קצרים, ואני חושב שזה עניין של כמויות, מתוך 3 מערכות אחת תיזכר במיוחד
מתוך 5 משחקים קצרים אחד יזכר במיוחד
מערכות יש לי 3-4 בשנה (וזה נחשב הרבה), משחקים קצרים – 3 ביום (כלומר, יום כנס)
וברור שהמערכה הזו יותר משמעותית ממשחק כנס, אבל בסך הכל – משחקים קצרים לימדו אותי לקחים חשובים ורבים יותר, ששיפרו את אותן מערכות