House of Leaves הוא ספר של הסופר האמריקאי מארק דניאלובסקי. חווית הקריאה שלו הייתה שונה, עבורי, מחווית הקריאה של כל ספר אחר שאי פעם קראתי. בעודי קורא אותו קיבלתי את הרושם שהסופר מנסה להנחות לי, ולא רק מספק לי מוצר שאותו אני צורך. אני רוצה לבחון מדוע עלתה בי המחשבה הזו, ולראות אם אפשר ללמוד מזה משהו.

הספר מסופר מנקודת מבט של מספר לא אמין, בחור בשם ג'וני; ג'וני עובר לגור בדירה של זמפנו,  גבר מבוגר שמת לא מזמן, ומוצא אצלו בדירה מאמר ארוך שבוחן סרט דוקומנטרי בשם The Navidson Record, שיצר צלם, ו'יל נבידסון. שלושת הדמויות הללו עומדות במרכזם של שלושה סיפורים: ו'יל נמצא במרכז הסרט, זמפנו במרכז המאמר וחווית הצפייה בסרט, וג'וני במרכז הספר וחווית הקריאה של המאמר.

במובן אחד, House of Leaves עוסק בהתמודדות של משפחת נבידסון עם הבית שבו הם החלו לגור; פנים הבית גדול מחוץ הבית, והם מוצאים בבית מעבר שמוביל אותם לתוך מבוך סיוטי שייתכן ומכיל מינוטאור. הסרט הדוקומנטרי בוחן את ההשפעה שיש לגילוי ולחקירה על המשפחה ועל הסובבים אותה. כך שאפשר לומר ש-House of Leaves הוא ספר אימה; מטרתו היא ליצור אצל הקורא את אותה תחושת חוסר נוחות, חוסר הבנה, וחשש שהולך וגובר, כפי שהוא הולך וגובר בדמויות המרכזיות שבספר.

הסיבה שאני כותב עליו, ומה שמבחין את הספר הזה מאלפי ספרי אימה דומה, הוא האופן שבו הוא כתוב. הספר מעודד אותך לעמוד בנקודת המבט של ג'וני: הספר מסופר מנקודת מבטו, וכאשר הוא קורא טקסט, הטקסט נגיש לך (כולל נספחים עם התמונות או הרישומים שג'וני מוצא). כאשר ג'וני יושב לקרוא את המאמר, המאמר לא מסוכם בספר; אתה מתחיל לקרוא את המאמר גם. ג'וני כותב הערות שוליים על המאמר, וכאשר אתה קורא אותן אתה מוצא עצמך באותו המקום שג'וני נמצא בו, כך שאתה לא רק עוקב אחר התהליך המחשבתי והרגשי שג'וני עובר, אתה מתחיל להיצמד אליו.

כאשר הדמויות בסרט נכנסות לתוך המבוך שבתוך, או מתחת, לבית גם הטקסט של הספר מתחיל להשתנות. בנקודה מסוימת דמות רצה וכל עמוד מכיל רק מספר מילים בודדות, מה שגורם לכך שהקורא עובר בין העמודים יותר ויותר מהר. בנקודה אחרת הטקסט של הערת שוליים שולח אותך להערת שוליים אחרת, בעמוד הבא, הטקסט נשפך בתשעים מעלות לטקסט המקורי אל מעבר לדף, ואתה מתחיל לקרוא בהערות, להפוך את הדף אחורה וקדימה, המבט מסתובב ומסתובב. הערת שוליים אחרת "חופרת" דרך העמוד, ואתה רואה מבעד לדף את הטקסט של הדף הבא, של הערות מהדף הבא, וסובל ורטיגו.

עמוד מתוך House of Leaves (תמונה מאת J Hikka)

בנקודה מסוימת, אתה מבין שחלק מהספר כתוב בקוד. הערות שוליים מסוימות הן רשימות ארוכות של שמות, לכאורה ביבליוגרפיות מלומדות, אך אם לוקחים רק את האות הראשונה בכל שם מתגלה טקסט נוסף, שכבה שלישית מתחת למאמר של זמפנו או ההערות של ג'וני. כמו הדילוג לנספח בסוף, כדי לקרוא את המכתב שג'וני מקבל מאימא שלו או לראות את התמונה שהוא מסתכל עליה בנקודה זו בספר, כך הספר מחייב אותך לחפש בו, לפשפש בו.

חווית הקריאה של House of Leaves איננה טריוויאלית כמו של ספרים אחרים. אין זה לומר שספרים אחרים לא מרגשים או מעוררי מחשבה; בוודאי שכן. אלא שהספר הזה מחייב פעולות אחרות שספרים אחרים לא מחייבים. בעודי קורא את הספר, החוויה שהסופר תכנן שאבצע בכל רגע נתון (אקרא מהר יותר, אדפדף אחורה וקדימה, אלך לנספח ואחזור, אתעמק בטקסט, וכן הלאה) תרמה לרגש וקידמה את התחושות שהוא רצה שאחווה באותו רגע. כאשר אחד המבקרים במבוך קצר נשימה, הוא רצה שגם אני אהיה קצר נשימה. שארגיש את החוויה באופן הבסיסי ביותר.

הרגשתי שדניאלובסקי לא רק כתב סיפור ורצה שאקרא אותו, אלא תכנן בתשומת לב את הצורה שבה אקרא אותו. זה כמובן התחבר לי ישר לפעולת ההנחייה שלנו כמנחי משחקי תפקידים. כאשר אנו קוראים את רובם המוחלט של ספרי משחקי תפקידים, הם עוסקים אך ורק בטקסט: מה שרשום בדף הדמות, מה שרשום בתיאור המפלצת, מה שרשום בחוקים, מה שאתה אומר לשחקנים, מה שהם אומרים בחזרה. הספרים הללו אף פעם לא עוסקים באיך אתה אומר את הטקסט, הצורה שבה השחקנים אומרים אותו. האם אתה לוחש או צועק? עומד או יושב? מדבר לאט או מהר?

מנחים טובים מבינים בעצמם את ההשפעה לא רק של הניסוח או הקצרנות בתיאור אלא גם של שפת גוף, טון דיבור, הבעות הפנים, אפילו סידור הישיבה והעמידה בחדר. אבל זו רק השכבה הראשונה; מתחת לשכבה הזו נמצאת ההשפעה הרגשית של כלל הפעולות בשיטה, הדרך שבה אנחנו מנהלים את המשחק שלנו ואת האינטראקציה שלנו עם השחקנים והם מנהלים בינם לבין עצמם. משחק התפקידים הראשון והכי פופולרי אף פעם לא הקדיש אפילו פסקה לתחושה שעולה בנו כאשר אנחנו מגלגלים קוביה, ומדוע ההשפעה העצומה של גלגול ה-1 או ה-20 בזמן ובמקום הנכון יצרו מיתולוגיה שלמה סביב הקוביות וגלגולן. הכותבים שהחליפו את ק20 הבודדת בחופן ק10 או ק6 בעולם האפילה או העולם השישי לא עצרו לשאול את עצמם, ובוודאי שלא תקשרו זאת למנחים שלהם, כיצד השינוי הזה ישפיע על חווית המשחק, ואיך ההשפעה הזו תעזור או תפריע לחוויות משחק מסוימות. המשחק מספר לנו שיש לדמות נק"פ ושדברים מסוימים בעולם גורמים לה נזק, אך לא מדבר איתנו איך המספרים והשינויים בהם גורמים לשחקנים להרגיש או לחשוב, איך להשפיע על המספרים הללו כדי ליצור רגשות או תחושות אחרות.

זה ממשיך הלאה, בשפה שבה אנחנו משתמשים, בכלים שאנחנו משתמשים בהם במהלך המשחק. בדיבור בגוף ראשון או בגוף שלישי¹. בהזדהות שנוצרת כאשר אנחנו אומרים "נגרם לך 6 נזק" במקום "נגרם לדמות שלך 6 נזק". כיצד המתח והדרמה של קרב נשברים בכל פעם ששחקן משפיל את העיניים לדף הדמות או לספר החוקים. כיצד השימוש באנגלית או לטינית מרחיק אותנו מהחוויה המיסטית שיכולה לשרור סביב משחק מטאפיזי איכותי, הרחקה שלא מתרחשת כאשר השחקנים מסביב לשולחן דוברי אנגלית מלידה.

כאשר סיימתי את הספר של דניאלובסקי הרגשתי שהוא יכול היה ללכת צעד אחד נוסף; להמליץ לקרוא איך לקרוא את הספר, באיזה קצב. לקרוא 200 עמודים רצוף, ואז להפסיק; לא לחכות יותר מכמה ימים, ואז לקרוא שוב עד עמוד 500, ואחר כך לקרוא עד הסוף… משהו כזה. הרגשתי שהנחייה כזו הייתה יכולה להפוך את חווית הקריאה למושלמת, במובן שהיא תיצור בדיוק את ההשפעה שדניאלובסקי כיוון לייצר. כאשר אני חושב על ההנחייה של המשחקים שלנו, חסרות לי ההכוונות הללו. אנחנו צריכים לעסוק לא רק בטקסט (שיטות, חוקים, כוחות, תיקונים לכוחות, תוספים לחוקים, עוד מפלצות, עוד קסמים, עוד הרפתקאות, עוד עולמות, עוד מפות) אלא גם באופן ההעברה של הטקסט הזה לכלל המשתתפים במשחק, ובמיוחד, עלינו לגעת במה הטקסט הזה מחייב את העוסקים בו לעשות: מה הוא מחייב אותם לעשות עם הידיים והעיניים, מה הוא מחייב אותם להגיד, מה הוא מחייב אותם לרשום. התאמה של כל המרכיבים הללו לחוויה שאנחנו רוצים ליצור, תיצור חווית משחק עשירה יותר וטובה יותר עבור כל המשתתפים.