היי, אני אורן ואני נרטיביסט.
בשבילי, משחק תפקידים הוא סיפור סיפורים משותף: קבוצה של אנשים מתכנסים ביחד בשביל להמציא ולחוות סיפור מגניב, ששייך לכל אחד מהם ושנוצר בצורה ספונטנית תוך כדי המפגש.
הנה כמה דברים שהם לא משחק תפקידים בשבילי. אני לא פוסל את הדברים האלה! אם זה הכיף שלכם, זה אדיר. אבל זה לא הכיף שלי.
- משחק תפקידים הוא לא תחרות (מלבד במובן שבו כל אירוע חברתי הוא ״תחרות״ של פופולריות ושנינות). החוקים נועדו להקל על יצירת סיפור מעניין, ולא להקשות על השחקנים ולאתגר אותם.
- משחק תפקידים הוא לא המקום להציג סיפור שכתבת בבית. הקסם של התחביב מגיע מהיצירה הספונטנית, הדינמית והמשותפת מסביב לשולחן.
- משחק תפקידים הוא לא פלטפורמה בשביל אדם אחד, המנחה, להפגין את כישורי הכתיבה והמשחק שלו מול קהל. הוא גם לא היררכיה שבה המנחה בפסגה. בשבילי, במשחק תפקידים, כל המשתתפים הם בעלי מעמד שווה.
- משחק תפקידים הוא לא משהו שאפשר להנות ממנו במנותק מההקשר החברתי. אם אנחנו לא מסתדרים בתור אנשים – כנראה שאני לא אהנה לשחק איתך.
זו האג׳נדה שלי. הדעות שלי כאן בבלוג, ובכלל, נובעות ממנה. מה האג׳נדה שלכם?
אם להיות לגמרי כנה, אני לא מוצא את החשיבות של הפוסט הזה. כל (לפחות רוב) הסנטימנטים שאתה מדבר עליהם ידועים לכל DM שמכבד את עצמו. מי שבא ל-D&D אמור לדעת את הסנטימנטים הללו, בהחלט – אבל מדובר ב-common sense
אלון – בשבוע שעבר ערכנו ערב תיאוריה בכנס דרקוניקון, שבו גילינו שדווקא רוב האנשים לא שמים את הדבר הזה בראש האג'נדה שלהם: נראה שעבור חלק גדול מהמנחים והשחקנים, מטרת המשחק היא לא יצירת סיפור מגניב באופן ספונטני, אלא כניסה לדמות (עמדה של שחקנים) או יצירת סיפור מגניב עבור השחקנים (עמדה של מנחים).
אורן כנראה מהווה את הסמן הקיצוני בבלוג עבור האג'נדה הנראטיביסטית ועבור האג'נדה שדוגלת בחלוקת סמכויות המנחה בין השחקנים – למרות שגם אני מאד משתף את השחקנים, למשל, אני מאד לא מסכים עם גישות שתומכות באפס תכנון (ראה את הפוסט הקודם של אורן: http://goo.gl/jVWc8U ).
פינגבאק: אז מה בעצם אני עושה כאן? | משחק בתיאוריה