(פוסט זה לא מכיל ספוילרים לשום דבר)

אחד מסימני ההיכר של חנונים הוא הפחד שלהם מספוילרים. בימי שני בערב, הקריאה ״אל תגידו כלום על משחקי הכס, עוד לא ראיתי את הפרק״ הופכת אצלנו כמעט לברכת שלום. כשמאיימים עלינו בספוילר אנחנו צועקים, מכסים את האוזניים ונסים על נפשנו.

אבל למה בעצם? מחקרים מראים שידע מקדים על סיפור לא גורע מההנאה, ואפילו מוסיף. כשאנחנו יודעים את הסוף, אנחנו יכולים ליהנות מהיצירה בצורה נינוחה יותר, ולהתמקד במה שקורה עכשיו, במקום להיות במתח תמידי לגבי ההמשך. יש אפילו רבדים ביצירה שאפשר לראות רק כשיודעים כבר את הסוף. (היוונים קראו לזה ״אירוניה דרמטית״.)

הפחד מספוילרים הוא עוד פחות מוצדק בהקשר של משחקי תפקידים. הרי המנחה והשחקנים מנסים לבנות משהו ביחד. אלמנטים סיפוריים מקבלים את המשקל והמשמעות שלהם כשכל המשתתפים מעשירים אותם, ומקשרים אותם אחד לשני. כשמגדירים משהו בתור ״ספוילר״ (בין אם זה הרקע המסתורי של הדמות שלכם או הזהות האמיתית של הנבל הראשי), מה שקורה בפועל הוא שאתם מבודדים אותו מהמשחק: לשאר השולחן אין גישה אליו בשביל להפוך אותו למעניין באמת.

ובכל זאת, היינו רוצים תפניות מגניבות בעלילה. אז מה עושים? מספיילרים. השחקנים האחרים, בתור שותפים ליצירת הסיפור, צריכים לדעת מה הדבר האדיר שעומד לקרות כדי להכין עבורו את הקרקע. הדמויות, כמובן, יופתעו לחלוטין.

כן, פשוט אומרים לכולם מראש: ״הדמויות שלכם לא יודעות את זה, אבל ג׳ורג׳יו הוא בעצם סוכן כפול של הק.ג.ב.!״ או נניח, ״הגביע הקסום שמצאתם שייך לדרקוליץ׳ האיום, ועכשיו הוא רוצה נקמה.״

עכשיו יש לכולם עם מה לעבוד. השחקן של ארמנדו, הסוכן הוותיק, יכול לספר על החפרפרת שרצחה את השותף שלו. המנחה יכול להוסיף נאפס עם מבטא רוסי שטוען שהוא נספח בשגרירות. החבורה יכולה להתלהב מהגביע הקסום ולהראות אותו לכולם בפונדק, ככה שהדרקוליץ׳ יידע איפה למצוא אותם. והעיקר: כולם יוודאו ביחד שהטוויסט נשאר רלוונטי ומגניב.

חשיפת הסודות היא לא רק אילוץ כדי שהמשחק יעבוד חלק: בשימוש נכון, היא יכולה לשפר את החוויה ואת הסיפור. הזכרתי כבר את המושג ״אירוניה דרמטית״. המחזאים היוונים בחרו בכוונה לספר סיפורים מהמיתולוגיה, שכל הקהל שלהם הכיר, בגלל שאירועי המחזה קיבלו משמעות נוספת לאור הסוף הידוע מראש. גם בתחום משחקי התפקידים, יש לא מעט שיטות שבהן סוף הסיפור ידוע בקווים כלליים, והאירוניה הדרמטית היא חלק חשוב מהאווירה – למשל Call of Cthulhu ו-Fiasco. יש אפילו משחק שבו ידע מושלם על העתיד עומד בבסיס החוויה – Microscope.

ככלל, סודות מכל סוג נוטים לגרוע מהמשחק ולא להוסיף לו – וההפתעות הכי מספקות הן בכל מקרה אלו שאף אחד לא תכנן. במקום לדעת מראש שהנבל הוא בעצם האח התאום של אחת הדמויות, הרבה יותר כיף לגלות את זה יחד איתו – על ידי אילתור, או על ידי מכניקה מתאימה. אפשר להחליט בתחילת הסשן או הקמפיין על שאלות, שהתשובה עליהן תיתן טוויסט בעלילה – אבל עדיף לענות על השאלות האלה רק בזמן אמת.

חוץ מזה, כשאין סודות אתם לא צריכים לברוח מהחדר ברגע שמישהו מתחיל לדבר על המשחק. לא עדיף?