בסוף המאה ה19, נודעה פריחה לחדרי התערוכה העגולים, הציקלורמות, אשר נועדו להצגת תמונות ב- 360 מעלות. לרוב היה מדובר בתיאורי נוף או קרבות, על אף שנודעה חשיבות מיוחדת לציקלורמה אשר הציגה את מרוץ הכרכרות מבן חור. כך או כך, המטרות היו ברורות:

1. לתת לצופה תמונה מלאה ורחבה יותר על החומר המוצג.
2. לייצר אימרסיה מלאה יותר של הצופה אל תוך החוויה.

שני המטרות האלה נראות ראויות למדי לאימוץ גם בתחום משחקי התפקידים. בשורות למטה אציע מטה-שיטה לייצור חוויה פנורמית באמצעים עלילתיים.

אני אוהב יצירות פנורמיות, יצירות המציגות בפני את סיפורו של עולם, סיפורה של תקופה, סיפורה של עיירה. ספרים כגון Song of Ice and Fire, סדרות כגון the Wire ו- Rome, קומיקסים כגון Scalped. מעניין אותי לראות צדדים שונים של סכסוך, את סיפורן ובעיותיהן של דמויות הנבל.

משחקי תפקידים סטנדרטיים מתקשים לספק את הסחורה הזו. מערכות במיוחד – בעוד שישנם משחקים חד פעמיים בהם מספקים השחקנים את כל צדי הקונפליקט, מרבית המערכות נוטות לכיוון דינמיקה של "החבורה נגד העולם", או מזווית אחרת "החבורה נגד אתגרי המנחה".

על אף שטכניקת ה- reverse dungeon – בה נותן המנחה לקבוצה לשחק את ההתנגדות למפגש או שניים – היא עתיקה ומכובדת, מדובר פה בכלי של שבירת שגרה, לא שינוי יסודי של דינמיקת הקונפליקט.

הכלי שאני מציע נועד להעניק לשחקנים באופן הדרגתי נקודות ראייה נוספות על עולם המערכה על פי בחירתם.

עיקרי המכניקה

1. לשחקנים יש כעת אפשרות לצבור עוד סוג של נקודות נסיון. הבה נקרא להן פה "נקודות מבט" – נק"ם. אני חושב לתת כאלה על התעמקות בעולם המערכה והעשרתו, אך ניתן גם לקבוע פרמטרים אחרים.
2. השחקנים יכולים לקנות לעצמם דמויות מנחה ולצרף אותן לאורווה שלהם. מחיר הדמויות ישתנה בהתאם לתפקידן וחשיבותן במערכה – על פי היקף המידע שיש ברשותן במערכות קונספירציה, על פי כמות השליטה האישית שלהן במשחקי פוליטיקה וכו'.
   מובן שניתן להטיל וטו על דמויות מסוימות במידה והאנטגוניזים שלהן ואטימותן חיוניים למערכה המתוכננת, אבל אני ממליץ לא להיכנע לאינסטינקטים המיידיים בעניין הזה – לעתים עומדת מאחוריהם רכושנות מידע ותו לא. זכרו: מידע שאינו מתגלה במשחק לא קיים במשחק, ומכיוון שלשחקן יש פחות מידע לעבוד איתו, ישנה סבירות גבוהה יותר לכך שהוא יעשה איתו דברים מעניינים, יגרום לו לחיות. בכל אופן, התייעצות עם המנחה היא חלק בלתי נפרד מבחירה כזאת.
   על המנחה לייצר את הדמות האמורה בפורמט המשמש דמויות שחקן בתוך מפגש או שניים ולהעביר לשחקן את כל המידע הרלוונטי לה.
3. מדי מפגש, יבחר השחקן על איזו דמות באורווה שלו ברצונו לרכב. הדמויות בהן הוא לא משתמש במהלך המפגש עוברות לרשותו של המנחה.

קבלת הנק"ם והתמחור צריכים להיות מתואמים עם הקטלניות הכללית של המערכה. מצב בו פועלות יותר מ- 14 דמויות ראשיות על הבמה יקשה מאד לדעתי על השליטה ועל יכולת הקליטה. אני ממליץ לפצות על כך באמצעות הרג דמויות, או לחלופין: מכירתן חזרה למנחה.

הערות נוספות

– חשוב להבהיר – מכניקה זו נועדה לשמש במקרים בהם העולם הוא הגיבור הראשי של המערכה. אני לא רואה אותה פועלת בנרטיבים קלאסיים.

– היא פועלת עבור שחקנים שמעוניינים בבניית סיפור משותפת – אני מתקשה לראות אותה פועלת עם שחקנים שמחפשים להיטמע בתוך דמותם. מצד שני, ייתכן שיש לה שימושים מעניינים במערכה גיימיסטית המתמקדת בפוליטיקה. שימוש כזה ידגיש את הצדדים המכניים של השיטה (ויצריך כנראה פיתוח מוקפד יותר שלהם).

– קל יותר להרוג דמויות אם לא מדובר בייצוג היחיד של השחקן בתוך עולם המערכה. מאחר ומוות הוא כלי דרמטי נאה ויעיל, העניין משחרר את ידי המנחה להשתמש בו בתדירות רבה יותר.

– המכניקה מעניקה תמריץ סיפורי (ולא מכני) לשחקנים להשקיע במערכה.

– במשחקי קונספירציה נוצרת לעתים התחושה שהעולם הוא קיר אטום המכוון נגד השחקנים, מאחר והאינטרס של דמויות המנחה הדומיננטיות הוא לשמור את השחקנים בעלטה. המכאניקה מאפשרת לפזר קצת אור, בפרט על העובדה שבמשחק קונספירציה טוב גם דמויות המנחה הדומיננטיות מהלכות בעלטה.

– שחקן המנסה לגלם דמות מנחה מוכרת ואהובה (או שנואה) עשוי ליצור צרימה. הדבר נכון גם לגבי מנחה שמשחק דמות שנוצרה על ידי השחקן. הדבר עשוי לעורר גם רתיעה מזיוף – לשחק את הדמות בתו הלא נכון. מצד שני, מדובר גם באתגר ובפוטנציאל לחשיפת הדמות מתוך עמדה פרשנית שונה.