אחת המילים המסתובבות ביותר בתחביב שלנו היא המילה "משחק". ומה הפלא? היא מופיעה בשם של התחביב שלנו. גיל רן כבר דיבר על המוזרות שלה. אחרי הפוסט של שחר על שיטות חופשיות היה דיון שהזכיר את הנושא. גם אני רוצה.
אנחנו משתמשים במילה "משחק" בכמה דרכים, שונות למדי. בהתחלה, כחובב מתמטיקה נלהב, זה הרגיז אותי. אם תחשבו לרגע, תבינו שקל לראות למה. אבל מייד אחר כך חשבתי על דברים אחרים בגו. כי אם קוראים למשהו "משחק", אולי זה לא סתם. אז למה אנחנו קוראים "משחק" בתחביב שלנו?
- "מבוכים ודרקונים" הוא משחק: שיחקנו מו"ד. הספר לשחקן הוא לא המשחק. הוא חלק ממנו. מערכת החוקים שלה היא "משחק". היא חלק משמעותי מאוד, אבל לא המשחק כולו.
- הרפתקת כנס היא משחק: שיחקנו "מתועב ומושחת". הרצות שונות שלה אינן משחקים שונים, אלא הרצות שונות של אותו המשחק.
- באמצע, יש לנו משחקים עם חוקים ושיטה, שנועדו להיות משוחקים באופן חד פעמי (או מועט-מאוד פעמי). אלה משחקים. החל מרוב תועבות האינדי (שהם משחקים, גם אם בעיתיים להחריד) וכלה במספר דל של יצירות טובות בסגנון הזה (כמו שתי אלה למשל): שיחקנו "ברון מינכאוזן".
לקשת ה"משחקים" הזאת יש מכנה משותף ברור: משחק הוא משהו שלם וכולל. הוא מספק חויית משחק מסויימת, והוא עומד בפני עצמו. הוא אולי מתייחס לכל מיני דברים אחרים, אבל מסוגל לעמוד בפני עצמו.
אחד הדברים אותם אני מנסה לנסח לעצמי בצורה ברורה לאחרונה הוא מהות ההבדל בין משחקים חד פעמיים למשחקים מתמשכים. וכאן הדברים התחברו לי. תסתכלו לרגע על המונח "הרפתקה". ההרפתקה שאני כותב למשחק המו"ד השבועי שלי, איננה "משחק". המשחק הוא מבוכים ודרקונים. לעומת זאת, ההרפתקה שאני כותב לכנס – היא משחק. גם בשפה המדוברת, אבל גם באמת.
אז תשימו לב: כשאתם באים לכתוב הרפתקה לכנס, אתם כותבים הרבה יותר מההרפתקה השבועית שלכם. אתם כותבים משחק. שלם, שצריך לעמוד בפני עצמו. משחק שלם.
(יאי, מיכאל, תודה על המחמאה! רגע, אז זה מחשק אינדי? הייתי בטוחה שזה משחק לכנס…)
אוקיי, אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל גם קמפיין הוא משחק שלם, במיוחד קמפיין מובנה עם סיום סוגר קצוות (כמו במגדלור עם הוידיאו ואורן [אני בטוחה שיש דרך יותר טובה לנסח את המשפט הזה]).
זה נכון. הייתי צריך להזכיר את זה. העניין הוא שאני עדיים לא בטוח איך ליישב את העניין הבא: נניח שאנחנו משחקים קמפיין מובנה להחריד של קת'ולהו. מצד אחד, אני יודע שקת'ולהו הוא משחק. מצד שני, עושה רושם שגם הקמפיין עצמו הוא משחק. אז באיזה משחק אנחנו משחקים?
אני לא בטוח עד כמה זאת בעיה אמיתית, אבל זאת בעיה מעניינת כשמסתכלים על זה מנקודת מבט של מושגים. הרעיון שאני משתעשע בו עכשיו הוא זה: קמפיינים שלא באמת משתמשים בשיטת משחק כתובה, הם בבירור משחקים בפני עצמם. כלומר קמפיין יכול להיות משחק בפני עצמו. לכן, הבעיה נוצרת בקמפיינים שמשתמשים בשיטת משחק כתובה. ונדמה לי (אבל לא רציתי להתחייב על זה) שכל קמפיין כזה הוא אחד משתיים:
א. לא באמת משחק בפני עצמו, אלא "הרצה" (שיכולה להמשך שנים) של משחק (של שיטת המשחק שלו)
ב. לא באמת משחק של "שיטת המשחק", אלא רק משתמש בה כמערכת חוקים והכוונה למשחק שהוא עצמו.
אבל אני לא בטוח בכל זה, ובניגוד לעניין עם ההרפתקאות, אני לא רואה מסקנה מעניינת מכל זה. לכן זה לא נכנס לפוסט.