לכבוד השחקן שלי:
רציתי רק לשאול אותך – האם אתה סומך עלי? רציתי שתבין שאני לא רוצה להרוג לך את הדמות. אני רק רוצה שכולם יהנו. האם אתה סומך עלי שאשמור את הדמות שלך במרכז המשחק? האם אתה סומך עלי שאתן במה שווה לך ולכל חבריך השחקנים? האם אתה חושב שאוכל להוביל את הדמות שלך למקומות מעניינים? בין עלילות אשר יפתחו אותך? האם אתה מדבר איתי על פיתוח הדמות שלך ואומר לי מה אתה רוצה? האם אתה רוצה כוח, עוצמה, או אתגר וסיפור? האם הבהרת לי מה אתה מחפש במשחק? האם אתה סומך עלי שלא אהרוג לך את הדמות מתי שמתחשק לי? האם אתה סומך עלי שארמה במשחק כך שכולם יהנו יותר?
כי אני, אני רוצה לסמוך עליך. אני רוצה שתדע להפריד בין ידע שחקן לידע דמות. אני רוצה שתדע לשחק את הדמות כפי שהיא גם אם אתה יודע, בלבך, שהדמות לא תמות באמת מכל אתגר קטן. אני רוצה לתת לך את המושכות לפעמים, לתת לך במה ליצירתיות, להמציא דמויות מנחה ולעצב את הסביבה על פי ראות עניך. אני רוצה לתת לך אפשרות לשחק עם השחקנים האחרים ולא רק איתי.
בסופו של דבר, שחקן יקר. כל המשחק שלנו בנוי על האמון הזה. ואם אתה לא סומך עלי – אז למה אנחנו משחקים יחד?
ואם אני לא סומך עליך?
נו, למה?
אני מניח שהמשחק בנוי על ההנאה, לא על האמון. מה הבסיס לטענה הזו?
המשחק אינו בנוי על הנאה. המשחק נועד למען ההנאה. ההנאה איננה הבסיס עליה בונים משחק, אלה המטרה לשמה המשחק קיים.
האמון הוא הבסיס עליו אני בונה כשאני מריץ משחק. זה ה"הסכם" שלי עם השחקנים. אני אהיה המנחה ואתם תהיו השחקנים, אתם סומכים עלי שאני אעשה את התפקיד שלי, ואני סומך עליכם לעשות את התפקיד שלכם. אם השחקן לא סומך על המנחה המשחק הופך למשחק "נגד", ובשלב בו אני נמצא בחיים ובמשחקי התפקידים – אני לא נהנה ממשחקי נגד כאלה.
פה קבור הכלב
אני סומך עליך שלא תרמה במשחק, כדי שכולם יהנו יותר.
אני סומך עליך שתטיל את הקוביות פתוחות ולא מאחורי פרגוד. כי מה הטעם בפרגוד אם ממילא כולם סומכים על כולם?
אני סומך עליך שתזרוק עלי את כל מה שנמצא באוגדן המפלצות שמתאים לכוח של הקבוצה – וגם כמה דברים שלא, כדי שנלמד מטעויות ונבין מתי לברוח ואיזה מחיר יש למוות של דמות.
אני סומך עליך שלא תריץ את Tomb of Horrors בלי לשאול אותנו קודם.
אני סומך על רואה החשבון של החברה שיתן לי משכורת מדוייקת. אני סומך על עורך הדין שאני שוכר שיעשה את מירב העבודה כדי לעזור לי. אני סומך על הפניות בתוך הטקסט שהן אכן מפנות לספרים או מאמרים אמיתיים שאכן עוסקים בנושא הנידון. אני סומך על זה שאף אחד שאני מכיר לא יחליט פתאום לרצוח אותי, באמצע משפט.
אם אחד מארועים אלה יקרה, אני עלול לאבד את האמון שלי באנושות. אם המנחה שלי הרג לי את הדמות, אולי קצת פחות. אם המילה היחידה ששחקן שנפל עלי בכנס ידע לבטא היא "ATTACK!", אני עלול אפילו להיבהל מרמת הבנאליות.
במ"ת, כמו באהבה: זה שיסחוף אותנו מהרגליים, יקח אותנו למקומות מגניבים, יהיה פרטנר טוב בטווח הארוך ומדי פעם יחבוט בנו כשאנחנו עושים שטויות – הוא זה שיזכה באמון. מה שכן, קשרים קצרים ורעים, ארוכים ורעים או סתם מטושטשים עם ריח קל של אלכוהול ופיצה בת יומיים יכולים להוות בסיס הרבה יותר טוב לסיפורים, הגיגים ו"מאמרים תיאורטיים". אם לא שחקנים גרועים ומנחים גרועים, על מה לעזאזל היה כבר לכתוב?
ד.
פינגבאק: עוד סיכום שבועיים! | משחק בתיאוריה