קראתי לאחרונה דיון מעניין באתר אחר.
אנחנו משחקים בשביל להנות, אבל הרבה מאיתנו מרגישים צורך להעמיס על המשחק מטרות אחרות: ליצור סיפור מגניב, להידמות לתקופה היסטורית, להרוג הכי הרבה מפלצות, ועוד כהנה וכהנה. במקרה הטוב, אנחנו עושים את זה כי זה מוסיף לכיף שלנו. במקרה הרע, אנחנו עושים את זה כי אנחנו חושבים ש"סתם להנות" זה טיפשי או מביך.
אם בא לך שהדמות שלך תחטוף את הנסיכה, לך על זה! יכול להיות שבא לך על זה כי זה מתאים להתפתחות הדרמטית של הדמות, וזה סבבה. אם אתה מרגיש חובה להגיד (או לחשוב!) שאתה חוטף את הנסיכה "כי זה מתאים להתפתחות הדרמטית של הדמות", אז יש לך בעיה. הבעיה היא שאתה חושב שאתה צריך להצדיק את הכיף שלך.
יכול להיות שאתה משחק עם קבוצה של שחקנים שהכיף שלהם זה התפתחות דרמטית, אבל אתה לא מתחבר לזה. אל תיכנע ללחץ החברתי! סביר מאוד שאתה תוכל להנות מהסגנון שלך בלי להרוס לשחקנים האחרים את הסגנון שלהם. אם שאר השחקנים מנסים "לחנך" אותך, תמצא קבוצה אחרת.
אולי אתם שואלים עכשיו: למה אתם כותבים בלוג על תיאוריה של משחקי תפקידים? לכו תשחקו ותהנו ותפסיקו לחפור. והתשובה שלי היא: אולי יש בזה משהו.
אני מקווה שלא הברחתי את כולכם.
אורן
וואו, כמות הבעיות שיש לי עם הנחות היסוד פה.
אני אעזוב את הבעיה שלי עם הצבת ה"סתם כיף" כמטרה, בתקווה שמישהו אחר יודע להסביר את זה יותר טוב ממני (אני לא הצלחתי בכתב).
אבל הבעיה המרכזית באה לידי ביטוי מדוייק במשפט שפתח את הדיון ההוא: "You are playing a game". ואללה? למה? כי ככה קבעת? אני לא משחק משחקי תפקידים. אני משחק תפקידים (תקראו את זה באנגלית וזה יהיה מובן יותר). היומרה, ההתנשאות וחוסר היכולת לראות מעבר לאף של האיש ההוא שמניח שרק כיוון שהוא משחק משחק זה אומר שכל שאר האנשים גם עושים את זה… אני מאשים את רון אדוארדס.
מי שלא מסוגל להבחין האם משחק תפקידים מסויים הוא משחק או משחק (כן, שוב), שלא ישחק במשחקים שלי. בסדר?
ושאלה אמיתית אחת: תגיד, אורן, איך מצאת את הדיון ההוא? אתה קורא את כל הפורום שם? יש שם מידי פעם דיונים מאוד מעניינים, אבל ערימות על גבי ערימות של דברים שפשוט לא מעניינים אותי. אני שואל מתוך התקווה שנתקלת באזכור של הדיון ההוא באיזה בלוג או משהו.
מיכאל, אני מופתע מכך שאתה מופתע שמישהו בRPGנט הכליל מהתפיסה שלו על כל העולם. כלומר, זה מה שעושים בRPGנט. בכל מקרה, זה לא משנה את העובדה שיש המון אנשים שמשחקים סתם בשביל הכיף. כמובן, רובם הם לא בהכרח קהל היעד של הבלוג הזה (ומכאן הפרדוקס שאורן נתקל בו).
ובקשר לאיך שמוצאים שם דיונים – קל למצוא את הדברים המעניינים. יש לאנשים נטייה מוצלחת לתייג את העצים שלהם, ואז אתה יכול במבט אחד לדעת שאתה לא נכנס לעצים שמתעסקים באקזלטד, קת'ולהו, ולהרוג כלבלבים. מאד קל למצוא עצים על תיאוריות בין הערימות המשמימות. זה אמנם אומר שצריכים להסתכל יותר משנייה על הכותרות, אבל זה לא באמת קשה. לפעמים זה גם שווה את זה, כי יש שם לאחרונה כמה דברים די מעניינים.
אני מאמין נלהב בגזע האנושי, ולכן אני מופתע מהדברים האלה בכל פעם מחדש.
אתה כמובן צודק לגבי התיוג המוצלח של העצים שם (והוא באמת מוצלח לרוב), אבל… טוב נו, אני מניח שלא כל דבר עובד טוב עם רסס, ולפעמים צריך ממש לפתוח בעצמך את האתר המסויים ולקרוא מה כתוב שם כמו האנשים הקדמונים.
מיכאל, אני מופתע מההתנגדות הנמרצת הזו. גם אם אתה לא רואה את המשחק שלך כמשחק, לדעתי זו הנחה די סבירה. כלומר, המילה game מופיעה בשם של התחביב. לא יצא לי לשחק איתך, אבל אתה הנחית לי פעמיים, ובשני המקרים משחק הדמות היה שולי לעומת ההשתעשעות בחוויה שיצרת, ואני מאמין שלשם כיוונת. בין השאר, אחד המשחקים היה בג'יבריש. חוץ מזה, אתה האדם הראשון ששמעתי אותו טוען שמשחק תפקידים אינו משחק.
נקודה יותר בסיסית היא, שגם אם זה לא משחק, זה תחביב. אני מקווה שאני לא עושה הכללת-יתר שוב, אבל נראה לי שתחביב זה משהו שעושים כדי להנות.
חוץ מזה: אני קורא RPGנט בקביעות, בעיקר בנסיעות אוטובוס ארוכות או שיחות משעממות עם מפקדים.
בחיי שאני לא מבין את הדיון הזה.
הוא לוקח את המשפט "אנחנו משחקים בשביל הכיף," ומשום מה מתעקש לקרוא את המשפט הזה בצורה הכי שטחית ועקשנית שאפשר, ולא לחשוב שלב אחד הלאה.
אני משחק בשביל להנות. אני נהנה לקרוא ספרי מד"ב. אז למה שאני לא אגיע למשחק, אשלוף ספר, ואקרא כל הסשן? ככה אני בטוח אהנה!
אנחנו משחקים כדי להנות; כל הפואנטה היא שיש משהו במשחק שאנחנו נהנים ממנו. יכול להיות שזו ההזדמנות לשחק דמות לעומק. אולי זה הסיפורים המגניבים. אולי זה כדי לקבל המון XP וחרבות קסומות, או אולי זה בגלל האחות החתיכה של המנחה (הערה: הדוגמה האחרונה היא רעיון רע). הכי סביר היא שאתה נהנה משילוב מורכב ולא לחלוטין מוגדר-היטב של הרבה מאוד גורמים. להגיד שמודעות כלשהי לגורמים האלו מהווה "הצדקה של ההנאה" ששוללת הנאה אמיתית זה די מטופש, ולכל הפחות קיצוני למדי.
אם אני אקח את הדוגמה שהוצעה כאן, מאוד מציקה לי ההצעה לעשות מה שבא לך באותו רגע. יש קבוצות שזה מתאים להן; יש גם שחקנים שבוחרים דמויות שזה מתאים להן. אבל ברוב הקבוצות ועם רוב הדמויות, אז לעשות בחירות דרמטיות באימפולסיביות מוחלטת של "כי בא לך" או "כי תהנה מזה" זה אומר שמהר מאוד המשחק מתדרדר לקאוס. המשחק הופך להיות שטותי, ואז אף אחד לא נהנה. שחקן שמרגיש שהוא צריך את החופש לעשות כל דבר שעולה על רוחו, עד כמה שיהיה לא-קשור, לא-מובן, או לא-מקובל על השחקנים האחרים – כן, גם אני ממליץ לו לעבור לקבוצה אחרת, שמשחקת בסגנון הזה, אבל אני בהחלט לא רואה בכך סיבה לביקורת כלפי קבוצתו הנוכחית.
פינגבאק: אז למה פתחתי בלוג על תיאוריה של משחקי תפקידים | משחק בתיאוריה