כן, הרבה אנשים מתבלבלים בין השניים, אבל לא – אין שום קשר. טוב, זו הגזמה, אבל משחק דמות הוא חלק משני במשחק תפקידים. התחלתי לדבר על זה כאן: לפעמים ייראה שהדמות שלכם צריכה להגיב למה שקורה במשחק בצורה מסויימת, ואתם צריכים להתעקש לכוון אותה בכיוון אחר, גם אם זה לא מה שהכי מתאים – משחק הדמות צריך לפנות מקום לחוויה החברתית שהיא משחק התפקידים.
הבעיה הזו מוכרת לרובנו בתור בעיית הזאב הבודד. בקיצור – שחקן בונה דמות שלא אוהבת אנשים, שלא מבינה אותם, שלא מסתדרת איתם, שיש לה קטטוניה מתקדמת, או כל מיני דברים שכאלה. אותו השחקן מתבלבל בנקודה מאד מהותית – הוא בנה דמות שאפשר לעשות עליה סדרה, ספר, או סרט. לא משחק תפקידים. למה? כי משחק תפקידים הוא חוויה חברתית, וכאשר שחקן בונה דמות מבודדת הוא מכריח את המנחה לבנות לו עלילה צדדית שבה לא משתתפות הדמויות האחרות. דמויות כאלה מתאימות למשחקי אחד-על-אחד, או כאשר הנושא של המשחק הוא הניסיון של אנשים להיכנס לחייה של הדמות, או משהו כזה. בכל משחק אחר זה מטרד – למנחה ולקבוצה גם יחד.
ההבדל הזה נובע מכך שיש שחקנים שחושבים שהעיקר במשחקי התפקידים הוא איזושהי שטות כמו להתחבר לדמות. טוב, הגזמתי, זו אכן אחת הסיבות. אבל כדי להתחבר לדמות אפשר לכתוב, לחלום חלומות צלולים, או ללכת לתיאטרון אימפרוביזציה שבו אתה לא מתסכל את החברים שלך כשאתה יושב בצד ועושה פרצופים כי הם לא חייבים לספק לך בידור. אם אתם מגיעים לשולחן המשחק, אתם צריכים לדעת שיש עוד אנשים שאתם חייבים להתחשב בהם, ולכן אם צריכים לעקם את הדמות שלכם ב-180 מעלות כדי שהיא תתאים, אז יש שתי מסקנות: 1. עשיתם משהו לא נכון. 2. תיאלצו לעקם את הדמות שלכם ב-180 מעלות.
אז מה עושים? קודם כל, תחשבו על זה כשאתם בונים את הדמות. זה הדבר הכי פשוט שאפשר לעשות – לשים לב אם יש איזושהי מחלת נפש סמויה שעשויה לגרום לה לשנוא בני אדם, או אם במקרה היא טיפוס על-טבעי ששואב את האנרגיה שלו מהתבודדות בהרים, או אם היא גורמת לאנשים מסביבה לשנוא אותה (כאשר הדמויות האחרות לא חסינות לזה). זה לא חייב להיות קיצוני עד כדי כך, אבל חייבים לוודא שהדמות שלכם יודעת לעבוד בקבוצה. כמובן, יש פתרון עדיף – לשבת ביחד, כל הקבוצה, ולבנות קבוצה מראש. מובטח שזה יעבוד וזה יהיה עדיף לכולם.
כמובן, צריכים לזכור שהקטע הזה לא נכון רק עם חברותיות או אי-חברותיות. אתם גם לא יכולים לשחק ערפד במשחק של בני אדם, כי כולם יצטרכו לחכות ללילה. לא הגיוני שלדמות שלכם יהיה minigame פרטי שהיא חייבת להריץ לפחות פעם בסשן, כי זה יכריח את המנחה לנתק אתכם. אם הדמות שלכם חייבת לטוס לכל מיני מקומות בעולם כחלק מהעבודה שלה, ושאר הדמויות מקובעות בעיר המשחק, אז משהו לא בסדר. וכמובן, כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אם האופי של הדמות מכריח אתכם לשחק באופן שעוצר את המשחק ולא מוביל לשום מקום, אז תמצאו דרך לעקוף את זה או שתתעלמו מזה בבוטות.
בנוסף, זה לא עניין שקשור רק ליצירת דמויות מתאימות. למשל, תסתכלו על הדוגמה הבאה: אחרי יום ארוך ומתיש, החבורה הולכת לישון לצד המדורה. שני שחקנים נכנסים לשיחת נפש מטורפת, על עניינים ברומו של עולם ומעמקיה של הנפש, ושני השחקנים מביאים לשולחן משחק דמות באיכות שלא נראתה קודם. באותו הזמן, שלושה שחקנים יושבים בצד ומסתכלים בעיני עגל – הם מחכים שהדמויות המדברות ילכו לישון ושכולם יעשו משהו מעניין בבוקר. אחרי עשרים דקות שבהן השחנ"ש ממשיך יותר מדי, הם יוצאים לאוף-פליי כי פשוט אין להם ברירה. זאת בדיוק פגיעה ישירה של משחק דמות במשחק תפקידים.
בקיצור – תחשבו על איך הדמות מתאימה לקבוצה ולמשחק, ולא רק על מה שכיף לשחק, ותחשבו על מה שאתם עושים ואיך זה ישפיע על ההנאה של שאר חברי הקבוצה. ההנאה שלכם כשחקן יחיד מאד חשובה – אבל לא על חשבון הקבוצה. משחק דמות הוא חלק מאד גדול מההנאה כשחקן יחיד, אבל הוא מסוגל לפגוע בהנאה של הקבוצה. תיזהרו, ותהנו.
אתה צודק ולא צודק.
שתי הבעיות שתיארת היו יכולות להיפתר באופן פשוט על ידי שיחה עם המנחה – בשביל להתמודד עם דמות הזאב הבודד אפשר לבנות סביבו את המשחק, להציב את שאר הדמויות האחרות במצב בו ההתבודדות הזו היא בעייה פנים משחקית.
כמובן, משום שזה גורם ארוך טווח אין טעם לנסות כזה דבר בלי לדבר עם שאר השחקנים ולבדוק אם כיוון כזה של המשחק מתאים להם.
הבעייה השנייה שהצגת היא פשוטה יותר. היא לא דורשת שום תיאום עם השחקנים האחרים – אם שני שחקנים מסתודדים להם בשקט בזמן שהאחרים עושים כלום זו אחריותו של המנחה לטפל במצב – זה יכול להיות טיפול חוץ משחקי (כמו לבקש מהם להפסיק), וזה יכול להיות טיפול פנים משחקי (כמו למצוא לשחקנים האחרים משהו לעשות – להריץ להם חלום, מלחמה עם הג'וקים בשק השינה, או כל דבר אחר שיעסיק אותם בזמן שהאחרים מדברים. הפתרון השני הוא לדאוג להפסיק את ההתבודדות הזו – להפוך את הנושא להיות עניינו של כלל הציבור או למצוא משהו אחר שיעסיק את כולם). כיוון שהפתרון קיים, אני חושב שהדבר העיקרי שצריך לעשות הוא מה שצריך לעשות בכל נושא שקשור למשחק ולקבוצה – לתאם דברים מראש.
בעיה קטנה יש בזה. שוב, אתה מניח שהמנחה אחראי להכל. הבעיה היא שהוא אחראי בהקשר הזה בדיוק כמו מורה – תפקידם של הילדים להיות בשקט, אבל אם הם לא בשקט, המורה צריך לוודא שהם עושים את זה. בהתאם, תפקידו של שחקן הוא לשחק עם הקבוצה ולעשות כל מה שצריך כדי שזה יעבוד. אם השחקן לא עושה את זה, תפקידו של המנחה להבהיר לו שזה מה שהוא צריך לעשות או לזרוק אותו מהקבוצה.
בכל מקרה, קו ההגנה הראשון הוא השחקן – השחקן הוא זה שצריך לדעת מתי לא לשחנ"ש, כדי שהמנחה לא יצטרך לקטוע אותו (וליצור אנטגוניזם בקבוצה). כמובן, המנחה בהחלט יכול להריץ סצינת חלום או מלחמות עם הג'וקים. הבעיה היא שזה לא פתרון טוב במיוחד – חלום הוא אחד הדברים שהכי קשה להריץ לשחקנים, וכל דבר שישמש בתור filler יותר סביר שירגיש טיפשי מאשר כיף – במיוחד כשהשחקנים יודעים שהמנחה עושה את זה רק כדי להעביר את הזמן. המנחה, כמובן, יכול להתקיל את הקבוצה בהתקלות אקראית במצב כזה. על הבעייתיות של זה לא צריך לדבר, לדעתי.
בסופו של דבר, המנחה יכול לקחת את האחריות הזו, אבל הוא לא חייב – בעיקר כי אם המנחה ייקח על עצמו את כל האחריות, לא יישאר לו זמן כדי להנות. אני מצטער, אבל אני לא מנחה קמפיינים בשביל לעשות בייביסיטר לחצי קבוצה, ולא כדי לספק בידור לשחקנים. אני מנחה קמפיינים כי זה כיף לי.
עמית, שחקן שלא משחק עם השחקנים האחרים אומר לשחקנים האחרים לא לשחק איתו.
אה, אלא אם כן יכולת ההגעה שלך (השחקן!) למפגשים היא מוגבלת, ואז דמות שלצרכי עבודתה נמצאת תדיר בחו"ל זה רעיון מצוין.
אם יכולת ההגעה שלך מוגבלת (ברמה שבה צריך תירוץ קבוע), אתה לא חלק מהקבוצה התוך-משחקית, ואז זה לא משנה.
חגי, קרא שוב את מה שכתבתי.
החריגות האלה בהחלט נמצאות תחת אחריותו של השחקן.
מדי פעם, במינונים הנכונים, גם התנתקות מהמודל הקבוצתי יכולה להיות לא רק בסדר אלא גם בתחום הרצוי – אם עושים את זה נכון.
בשביל שהחריגה מהקבוצה לא תפגע במשחק יש רק דבר אחד שאפשר לעשות – לדבר עם היחיד שיש לו תוכניות באשר למהלך המשחק ולא רק רצונות למשוך את המשחק לכיוון זה או אחר: המנחה.
זה נכון שחשוב שבדרך כלל תהיה קבוצה – שכולם ילכו ויעשו פחות או יותר את אותם דברים, שישחקו אחד עם השני. אבל לדעתי יש בתוך המסגרת הזו גם מקום לחריגות החוצה -גם בתוך קבוצה מותר להיות אנטי סוציאלי.
התנקות מהמודל הקבוצתי יכולה לעבוד מדי פעם, אבל הבעיה היא שדמויות אנטי-סוציאליות הן אנטי-סוציאליות תמיד, ושחקנים שמתבודדים בצד נוטים לעשות את זה יותר מפעם אחת.
וכמובן, חריגה לא פוגמת בכיוון של המשחק. החריגות האלה משדרות לי, כמנחה, שאני פשוט יכול להתעלם מהדמות הזו. במילים אחרות, דמויות אנטי-סוציאליות לא יקבלו אצלי סשני spotlight, ואחרי כמה סשנים אני גם אפסיק להתאמץ לחבר אותן לקבוצה. אם דמות אחת חורגת מהקבוצה, סבבה. אני פשוט רוצה ששחקנים ידעו שזה סביר לחלוטין שהמנחה יגיד "טוב, נו" ויתייחס לדמות הזו במינימום הנדרש עד שהשחקן יתעשת.
הקבוצה, לצערנו, היא מודל הכרחי במשחק תפקידים שולחני עם מנחה אחד. זה לא עניין של בדרך כלל – זה פשוט לא עובד כמו שצריך כשהמנחה צריך לעבור בין שתי קבוצות (ויש לך רשומה שתפורסם בקרוב בדיוק על הקטע הזה). כן, מותר להיות אנטי סוציאלי בתוך קבוצה, אבל לא באמת. אסור לך להיות אדם שלא אכפת לו משאר חברי הקבוצה באופן מופגן, אלא אם אתה מתעלם מזה כשזה חשוב. למה? כי זה אומר שכשהקבוצה תהיה במצב לחץ הדמות שלך תרצה לברוח, ולא להישאר עם כולם.
בכל מקרה, אתה אמרת במקור שהמנחה צריך לטפל בבעיה הזו. הגישה שלי היא הפוכה: השחקן צריך לטפל בבעיה הזו, ואם הוא לא מנסה, אז המנחה צריך להבהיר לו שככה לא משחקים. ואם הדרך להבהיר את זה היא להתעלם ממנו, אז שיהיה.
קראתי את מה שכתבתי שוב, ואני חושב שמצאתי את הבעייה שלך. אני אשתדל להיזהר בניסוח בפעם הבאה. כשאמרתי שזו אחריותו של המנחה לטפל בשחקנים שגלשו למשחק פרטי כוונתי הייתה לטיפול במצב שהשחקנים לא תיכננו או צפו מראש: השחקנים העסוקים לא ישימו לב שזה מה שהם עשו, ולמנחה יש את כל הכלים כדי לטפל בהם. במקרה בו השחקנים צופים מראש גלישה אפשרית זו בהחלט אחריותם לדבר עם המנחה על זה מראש.
עכשיו בנקודות קצרות:
* זה שדמות היא אנטי-סוציאלית לא אומר שאי אפשר לשחק איתה, זה רק דורש צורת משחק אחרת (כן, ב90% מהמקרים זה רעיון רע). בתיאום עם השחקנים האחרים זה יכול להיות מרכז המשחק, בתיאום עם המנחה ותכנון מראש זה יכול להיות מרכז המשחק של השחקן בלי להפריע לאחרים(למשל – דמות א-סוציאלית שמוצאת עצמה מחוייבת לתפקד במסגרת חברתית. הוא ירצה לברוח כשהכל נעשה לחוץ, אבל יש לו סיבות חזקות יותר להישאר).
עם שחקן בעייתי(בניגוד לדמות בעייתית), אגב, יש דרך אחרת להתמודד, אני חושב שקישרת אליה פעם.
* המודל בו הקבוצה מתפצלת (אם תקרא את הרשומה שכתבתי) יכול לעבוד לטווח מוגבל, בטח כשהפיצול נובע מכך שיש שחקנים שיש להם מה לעשות לבד.
הסכמה מלאה. מעל הכל, לכל המשתתפים במשחק יש אחראיות לכך שהמשחק מהנה לכולם. "אני רק משחק את הדמות הקודרת-אפלולית-אנטי-חברתית רצחנית שלי" זה שטות גמורה – למה מראש יצרת כזאת דמות, יא טמבל!
מעט חשיבה מטא-משחקית תעזור פלאים.
במו"ד, זה צץ פעמים רבות גם ביצירת רקע לחבורה – למה החבורה נפגשה? למה בעצם הם עדיין ביחד? ברגע שמתחילים חילוקי דיעות (והרי יתחילו), יתחילו השחקנים לתהות למה בעצם הם ביחד. כשיש בחבורה אביר-קודש של כוחות האור ומתנקש מומחה של שר השדים חומוסתיוס, הרי הסיבה היחידה שהם באותה חבורה היא שהשחקנים שלהם באותה חבורה.
לטעמי, זה דורש גישה של הנדסה מהופכת – בגלל שהשחקנים ביחד באותה חבורה, חייבים לוודא שגם הדמויות יהיו באותה חבורה. חייבים ליצור סיבה משותפת, (השחקנים והמנחה ביחד), לכך שהחבר'ה מסתובבים אחד עם השני, אפילו לאור קשיים וחילוקי דעות.
חשיבה מטא-משחקית מנצחת שוב פעם.
פינגבאק: אגוגנאולוגיה השוואתית | משחק בתיאוריה
פינגבאק: על סטריאוטיפיות והתחברות לדמות | משחק בתיאוריה