בשבוע שעבר יצא לי לדבר על שיטות משחק עם אחד מהאנשים שאני משחק איתם כבר שנים. הוא הסביר לי למה נוביליס, לדעתו, היא השיטה הטובה ביותר שהוא מכיר, ואני טענתי שזה לא משהו שדווקא יוצא דופן לנוביליס, אלא משהו שקיים גם בעוד מקומות.
בעצם, הטענה שלי היא שכמו בכל צורת בידור אחרת, גם במשחקי תפקידים יש הבדל בין "טוב" ל"איכותי". לדוגמה, דלתא גרין היא בוודאות שיטה מאד מאד טובה (כאשר אני מגדיר ספר שיטה כספר שמגדיר סגנון משחק ונותן לך את הכלים להריץ אותו). כל מי שקרא אותה יכול לשים לב לזה שהכתיבה מצויינת, שברור איזה משחקים אפשר לעשות עם השיטה הזו, ושזה ממש ממש מגניב. חוץ מזה, שני ספרי דלתא גרין מחזיקים כבר זמן רב בשני המקומות הראשונים באינדקס משחקי התפקידים של RPG.net. אבל עד כמה שהספרים האלו מצויינים, הם לא "איכותיים".
בואו נדגים את העניין הזה לרגע עם סרטים. באופן כללי, סרטי הספיידרמן והאקס-מן הראשונים, כמו גם רוב סרטי האנימציה של פיקסר, נתפסים כסרטים מאד מאד טובים. אבל הם לא "איכותיים". הם טובים, אבל בסקאלה שונה מזו של סרטים כמו "אמריקן ביוטי" או "המופע של טרומן". הם סרטים בשביל הכיף – אין להם הרבה משמעות מעבר לכיף, ולמרות שנהנים מאד מלצפות בהם (ואפילו יותר ממה שנהנים בסרטי "איכות"), they don't rock your world. זה ההבדל העיקרי – למה הדבר הזה טוב? כי הוא ממש מגניב, או כי הוא ממש משפיע על מי שרואה אותו? אנחנו יכולים להתלהב מדברים כך או כך, אבל יש הבדל. (אם כי אני חייב לציין שקשה לי להגדיר את ההנאה מדברים "איכותיים"). את אותו ההבדל אפשר לראות בין סדרות טלוויזיה – למשל, אנג'ל לעומת עמוק באדמה; או בספרים – ספרים של טים פאוורס לעומת ספרים של גבריאל גרסיה מרקס.
מכיוון ומשחקי תפקידים הם גם צורת בידור, גם בהם קיים הפער הזה. כאמור, דלתא גרין זה משחק ממש מגניב, אבל אין לו lasting value, ערך מעבר לשולחן המשחק או כתיבת המשחק. וזה לא באמת רע – דווקא התחום של משחקי התפקידים הוא תחום שבו לרוב למגניבות יש יותר משמעות, כי מגניבות מביאה לשלב הכיף יותר מהר מ"איכות". לכן המצב הוא שרוב השיטות הן "רק" טובות – מעט מאד שיטות מסוגלות לחצות את הגבול שבו הן מסוגלות לגרום לך להסתכל על המציאות באופן שונה.
לדוגמה, נוביליס (לדעת רבים) היא שיטת איכות. למה? כי אתה משחק עם רעיונות. אתה נכנס להתעסקות בהיבטים פילוסופיים של העולם, אתה מתעסק בטבע האמיתי של כל מיני דברים, וכן הלאה. לפחות זה מה שהמשחק מנסה לדחוף. עוד שיטה שעושה משהו כזה (שאני ממש אוהב וממש חבל לי שהיא לא יותר פופולרית) היא Promethean: the Created. זה משחק שבו אתה חוקר את הטבע של בני האדם – על זה המשחק. יצורים שמנסים להפוך לבני אדם, אבל צריכים להבין למה הם עושים את זה. המשחק דוחף אותך, כשחקן, להתמודד עם שאלות מסובכות, כמו אלימות או אהבה או משפחה, ולנסות להבין אותן בתור הדמות. זה מסוגל להשפיע גם על העולם האמיתי.
כמובן, יש שיאמרו שזה לא יוצא דופן כי אפשר לעשות את זה בכל משחק, אבל הגישה שלי היא גישת ה-System Does Matter, כי זה נכון שגם במו"ד אפשר להריץ משחקי פילוסופיה עמוקים, אבל לא זו המטרה של השיטה. ואין הרבה שיטות שבאמת דוחפות אותך לדברים "איכותיים" שכאלה. זה לא בהכרח רע, כמו שאמרתי, אבל זה משהו שצריכים להתייחס אליו, במיוחד כאשר הרבה שיטות "איכותיות" לא נקלטות על ידי הקהל כי "הן לא שחיקות". ההבדל הוא בעיקר שהאתגר שהשיטה מציבה בפני השחקנים הוא שונה, וצריכים לשנות מעט את דרכי החשיבה כדי להתמודד איתו.
כמובן, יש עוד הרבה מה לומר על זה, וזו לא לגמרי הפרדה נקייה (כי איפה עובר הגבול? נוביליס ופרומית'יאן הן שיטות יוצאות דופן, אבל האם, למשל, צבאות אלמונים נכנס כאן? ומה עם Mage: the Ascension?). אתם מוזמנים להמשיך את הדיון מפה, אבל כרגיל – רק רציתי להעלות את הנושא. בהמשך אולי נחזור אליו.
זה הכל להפעם,
-חגי
*רואים את המרכאות שבתוכן שמתי את המילים "טוב" ו"איכותי"? זה בגלל שאני לא רוצה להתחיל לריב על טרמינולוגיה. אלה רק מילים שאני משתמש בהן כדי להסביר את הרעיון. בגלל זה המשכתי עם המרכאות לאורך הרשומה.
הרשומה הזו קצת מרגיזה אותי. לראיתי, ה"איכותי", כמו גם דודניו ה"אמנותי" ה"עמוק" וה"פילוסופי" יכולים להיות מוחלפים כולם במושג אחד אחר – "מתנשא".
'כן, המשחק שלך טוב, אבל הוא רק בשביל הכיף, בעוד שהמשחק *שלי* חוקר את גבולות ההוויה והטבע האנושי, ומעמת מציאות מול דמיון תחת הכותרות "מהו רע?" ו"מהו אמיתי?" '
נו, באמת.
(כן, אני יודע שאני מגזים. אבל לדעתי גם הדעה ההפוכה מוגזמת.)
תראה, המונחים האלה הם באמת בעייתיים, ובגלל זה שמתי אותם במרכאות.
אבל העובדה היא שהמשחקים שאני מדבר עליהם הם משחקים שפחות קל לשחק אותם out of the box. הם דורשים מיקוד יותר משמעותי, הם דורשים הבנה, וכל מיני כאלה. יש שיאמרו שזה הופך אותם לפחות טובים כי הם פחות נגישים – ואני לא אתווכח כי הם גם יהיו צודקים. אבל אני משווה בין זה לבין כמה ש"מאה שנות בדידות" נגיש לבין כמה ש"שיר של אש ושל קרח" נגיש. שניהם טובים, אבל בצורה מאד שונה. אתה לא מפיק מהם את אותו סוג ההנאה (או לפחות – אני לא מפיק מהם את אותו סוג ההנאה). הם מכוונים למשהו אחר, ואת ההבדל הזה תייגתי בתור "איכותי" מול "טוב".
וכמו שאמרתי, אין לי באמת טענה שאחד מהם טוב יותר – אני מנסה שלא לטעון דברים כאלה כי זה טעם וריח ואני יודע רק מה טוב לי ולחבריי הקרובים. וגם אנחנו נעדיף ברוב המקרים לשחק צבאות אלמונים על לשחק פרומית'יאן (אם כי צבאות אלמונים גם גורם לך להסתכל על המציאות אחרת, השאלה היא האם במקרה שלו זה באמת טוב).
פינגבאק: זה היה ברור שנגיע לזה - האם לשיטה יש משמעות? | משחק בתיאוריה
מיקוד והבנה? לא כמו שאני רואה את זה. פסאדו-פסיכולוגיה וכאילו-פילוסופיה, לדעתי.
זה משחק, שמורץ על ידי מנחה בינוני (בדרך כלל) עד טוב (לעיתים רחוקות) ושנכתב בערך במהלך שבועיים לפגישת משחק. זה לא ספר או סרט שלקח שנים לכתוב (וגם אז המסר שהוא מעביר לא תמיד קוהרנטי או "עמוק" כמו שהכותב חושב שהוא). אילו תובנות אפשר כבר לקבל ממשחק כזה?
ולא, אתה לא אומר בפירוש שאחד מהם יותר טוב – אתה מאוד משתדל להיות פוליטיקלי קורקט ונחמד לכולם, ולהסתיר את זה בין מרכאות וכדומה. אבל בסופו של דבר המסר ברור – יש משחק "רגיל" ויש משחק "מעבר לרגיל". לא ממש צריך לנחש מה אתה חושב שיותר טוב.
תראה, המציאות היא כזו – אני חושב שפרומית'יאן ונוביליס הם משהו אחר. אבל אני אעדיף לשחק האנטר על פני שניהם בכל יום. למה? כי הם דורשים השקעה אם אני רוצה לעשות אותם טוב, ואני לא תמיד רוצה להשקיע.
אבל, אני מאמין שאם יגיע היום ואני אכן אשקיע בהם, התוצאה הסופית תהיה מאד שונה. היא לא תהיה כיפית יותר, אבל אני אצא מהמשחק עם משהו שאני לא תמיד אוכל לצאת איתו ממשחק אחר.
ובאמת, אני לא מאמין שיש דברים טובים יותר. לא כולם מאמינים לזה, אבל זה חלק מהאג'נדה שלי – אני לא מוכן להסכים שמשהו הוא טוב באופן אבסולוטי, גם אם אני מאד אוהב אותו. אני פשוט מאמין שיש למשחקים שונים מטרות שונות, כמו שלספרים שונים ולסרטים שונים יש מטרות שונות. זה בדיוק ההבדל בין מה שנכנס לקטגוריה "יצירת מופת" ומה שלא. אני פשוט מנסה ליצור קטגורית "יצירות מופת" במשחקי תפקידים.
אם אתה לא מאמין שיצירת מופת טובה יותר, אפילו באופן סוביקטיבי, מיצירה רגילה, אני חייב לשאול… מה הופך אותה בכלל ליצירת מופת?
אני לא אומר שיצירת מופת היא טובה יותר, אלא שהיא עובדת בצורה אחרת. שתיהן קבילות וטובות באותה מידה, אבל המטרות והדרך להשיג את המטרות האלו שונות לחלוטין.
אני מאד נהנה מהסדרה "אבודים". אני גם מאד אוהב את "עמוק באדמה". אבל בעוד שהראשונה גורמת לי להנות כי היא מגניבה, השנייה עושה משהו אחר. היא רלוונטית בשבילי גם מחוץ למישור היצירה עצמה, היא עושה משהו אחר ש"אבודים" לא תהיה מסוגלת לעשות. אבל אם תגיד לי להשוות ביניהן… טוב, אני אאלץ לומר שאין לי מושג.
לקחתי השנה את הקורס "יצירות מופת בספרות עולם" בעברית, ובמקרה לימד אותי ראש החוג לספרות. מה שהוא הסביר לנו זה שהדברים שנכנסים לקטגוריה הם קודם כל דברים שיש עליהם קונצנזוס, שזו הגדרה מצויינת לתחום הספרות, אבל לא לתחום משחקי התפקידים. ההגדרה השנייה היא שיצירות מופת הן יותר מהותיות, יש בהן משהו על-זמני, משהו שמתעסק בנושאים הרבה יותר מהותיים בשביל בני אדם. "מדיאה" מתעסק בחוסר היכולת של השכל לשלוט על הרגש, וזה משהו שאפשר ללמוד ממנו. בהתאם, אני חושב שפרומית'יאן היא שיטה שמעודדת אותך להתעסק בהגדרה של מה זה בן אדם, להתעסק בשאלות מאד מהותיות, משהו שמו"ד, הנשגבים או מייג' (לפחות החדש) לא מכריחים אותך להתעסק איתו. זה אומר שהמשחק הזה עובד בצורה אחרת. לא טובה יותר, אלא פשוט אחרת.
אוי, פסקי, למה אתה דבק במונחים כפי שאתה מבין אותם, במקום להתייחס לשפה שחגי הגדיר ברשומה שלו?
כתוב במפורש (בציטוט שמשום מה הופיע פה בתגובות) מה ההגדרה שלו למשחק איכותי. זו לא הגדרה עצמית של המשחק, אלא הגדרה של השחקן, ספציפית של חגי. המשחק לא יכול להיות מתנשא וגם אם הוא כן, זה לא הופך אותו בהכרח לאיכותי על פי הגדרתו של חגי.
בכל מקרה, חגי, בשיא הגורודיניות אני מאמין שמה שאתה מדבר עליו זה משחק ששואל "למה?" במקום "איך?" במשחק, כל משחק, אנחנו נתקלים בבעיה – קונפליקט. במשחק "איכותי", המשחק יתקל את הבעיה ברמת הסיבה – "למה העולם שלנו נראה כמו שהוא נראה? למה אנשים עושים את מה שהם עושים?", או ספציפית "למה יש חור במציאות?" ושכאלו. משחק רגיל (שיכול להיות טוב או לא טוב) עוסק בעיקר בשאלה "מה אפשר לעשות בקשר לבעיה? כיצד אפשר לפתור אותה?"
במשחק הרגיל הפתרון הוא פשוט תלוי מעשים, במשחק ה"איכותי" הפתרון הוא תלוי משמעות וסיבתיות.
ואגב, אני חושב שעל פי החלוקה שלך, אולי הרמה השלישית של צ"א היא "איכותית", אבל השתיים הקודמות כמעט לחלוטין לא, מעבר למשחק הדמות העמוק שהשיטה כופה. מייג', לעומת זאת, עוטה מראה של "איכות", אבל מכיוון שהסיבתיות בה (לפחות כפי שאני מכיר את הסיבה מספר המפלצות שנתת לי) היא בעיקר הופעה של מפלצת בין מימדית באיזור, אני חושב שה"איכות" שבה מאוד זולה ושטחית.
שחר, אני חושב שההגדרה שלך די מוצלחת.
בקשר לצבאות אלמונים – חשבתי על השיטה הרבה כשכתבתי את הרשומה, והגעתי למסקנה שזה מסובך מכדי שאכתוב על זה משהו ואהיה בטוח.
בקשר למייג' – החדש הוא בהחלט לא "איכותי", כי הוא בדיוק מתמקד ב"איך" ולא ב"למה". אני מדבר על הישן, שבו זה היה מאד משמעותי. אני חושב. לא יצא לי לשחק אותו מספיק.