כמעט שלוש שנים עברו מאז כתבתי את הרשומה המדריך למרחבים. לשמחתי, מאז פרסום הרשומה ישנם אנשים שמשתמשים במונחים המוגדרים שם. כאשר מתחילים לעשות שימוש במונח שהוגדר, אין זה נדיר שנמצאות בעיות בהגדרתו.

באותה רשומה כתבתי "המרחב המדומיין הוא מרחב שאין בכוונתי להציק לו. מבחינתי הוא מבוסס היטב". זו הייתה טעות חמורה. לימים גיליתי שהמרחב המדומיין אינו מבוסס היטב ואפילו התקשתי להגדירו. בבואי לנסות לכתוב פיסת תיאוריה חדשה גיליתי שחסרה לי הגדרה טובה של אותו מרחב מדומיין. בכך עוסקת רשומה זו.

יש יותר מידי מרחבים מדומיינים!

הבעיה המרכזית שמצאתי בהתייחסות למרחב המדומיין היא שהוא אינו יחיד. לכל אחד מהמשתתפים במשחק (בתפקיד כלשהו, בין אם מנחה, שחקן, צופה, או כל תפקיד אחר) קיימת תמונה שונה בדמיונו. לא ניתן להתייחס למרחב מדומיין יחיד כאשר ישנם מרחבים מדומיינים מרובים.

בניסיון להגדיר מהו המרחב המדומיין עליו כתבתי בעבר מצאתי שישנם בעצם שלושה סוגים של מרחבים מדומיינים וכי לשניים מהם ישנם מופעים רבים.

מרחבים מדומיינים אישיים

מרחב מדומיין אישי הוא המרחב הקל ביותר להגדרה. זהו מרחב הפרטים כפי שהוא מופיע בדמיונו של משתתף אחד במשחק. בכל משחק יהיו מרחבים כאלה כמספר המשתתפים, משום שלא סביר ששני משתתפים ידמיינו את אותו הדבר בדיוק. המרחב המדומיין האישי הוא אבן הבניין למרחבים מדומיינים מורכבים יותר, לכן יש להגדיר אותו.

מרחבים מדומיינים משותפים

מרחב מדומיין משותף הוא אוסף הפרטים המשותפים למרחבים המדומיינים האישיים של מספר משתתפים.  אין זה אומר שהפרטים הללו מופיעים במרחב המדומיין של כל אחד ואחד מהמשתתפים. יכולים להיות מרחבים מדומיינים משותפים כמספר תתי-הקבוצות של המשתתפים המכילות לפחות 2 משתתפים. למשל, אם שני שחקנים מנהלים שיחה פרטית על עבר דמויותיהם, פרטים אשר הופיעו בחלק זה שייכים אך ורק למרחב המדומיין המשותף של תת-הקבוצה הזו. דוגמא קיצונית לכך ניתן לראות במשחקי "הנוטרים", בהם שחקן המצטרף למשחק מקבל תמונה חלקית בלבד. לתמונה זו מצטרפים פרטים נוספים כל זמן שהוא משתתף במשחק. בעצם, בכל פעם בה מצטרף שחקן למשחק נוצר מרחב מדומיין משותף חדש אשר יכול להכיל אך ורק פרטים הקיימים במרחב המדומיין האישי של אותו שחקן.

על מנת שדבר מה יתקיים במרחב משותף נדרש שהוא יופיע בתקשורת בין המשתתפים. כשהופיע, הוא נכנס למרחב משותף של קבוצת המשתתפים ביניהם הייתה התקשורת.

מרחבים מדומיינים משותפים הם אבסטרקטיים במידה רבה, משום שפרטים רבים בהם חסרי צורה. באופן זה, אם השה"ם אמר "יש כאן כסא" ומשתתף אחד ראה בדמיונו כסא בית ספר ואילו אחר ראה בדמיונו כסא מנהלים, הרי שהדבר היחיד הקיים במרחב המשותף להם הוא הרעיון של כסא, מבלי שלזה תהיה צורה מוגדרת.

ישנה חשיבות מיוחדת למרחב המדומיין המשותף לכל המשתתפים במשחק (לשם הפשטות אכנה אותו "המרחב המדומיין הקבוצתי"). זהו מרחב שכל המשתתפים יכולים להתייחס אליו באותה הדרך. בעוד המרחב המדומיין המוסכם (בו נדון בהמשך) משמעותי יותר מהמרחב המדומיין הקבוצתי, המרחב המדומיין הקבוצתי הוא, בעצם, המרחב המדומיין היחיד בנוגע אליו לכל המשתתפים יש את אותו מידע. מידע זהה עוזר להתנהלות המשחק. הסיכוי לבלבול או לסתירה קטן, וסביר להניח שהמשחק יתנהל באופן רציף יותר ככל שיותר מהמידע יהיה נגיש לכל המשתתפים.

כל מרחב מדומיין משותף שאינו הקבוצתי מוסיף סיבוך למשחק, בצורות מידע שחסר לחלק מהמשתתפים. הסיבוך הזה יכול לשמש ככלי (במקרה של משחקי אינטריגות, למשל), אך אם הוא אינו מתוכנן לשמש ככלי, הוא מוסיף סיבוך לא נחוץ למשחק.

המרחב המדומיין המוסכם

המרחב המדומיין המוסכם הוא מרחב מיוחד. הוא אותו מרחב מדומיין אליו התיחסתי כאשר כתבתי על המרחב המדומיין. זהו המרחב בו קיימים פרטים אשר מוסכמים על כל המשתתפים במשחק. גם אם הפרטים הללו אינם קיימים במרחב המדומיין האישי של חלק מהמשתתפים (ולכן, גם לא במרחב המדומיין הקבוצתי), המשתתפים הללו שותפים להסכמה כי הפרטים הללו קיימים במרחב המדומיין הזה.

קיים מרחב מדומיין מוסכם אחד ויחיד לכל משחק והוא, בדומה למרחבים משותפים, אבסטרקטי ומכיל פריטים חסרי צורה רבים. בעוד שהמרחב המדומיין המוסכם יכול להיות זהה למרחב המדומיין הקבוצתי, לרוב לא קיים מרחב משותף כלשהו שזהה למרחב המדומיין המוסכם. למשל, אם פרט מעברה של אחת הדמויות ידוע רק לשחקן המשחק את הדמות ולשה"ם, אז הפרט קיים במרחב המדומיין המוסכם, אך לא במרחב המדומיין הקבוצתי.

בקביעה אודות אילו פרטים נכללים במרחב המדומיין המוסכם בא לידי ביטוי "עקרון למפלי" (שחגי ציטט לאחרונה):

השיטה (שכוללת "חוקים", אבל לא מוגבלת אליהם בלבד) מוגדרת כאמצעי שבאמצעותו הקבוצה מסכימה לאירועים מדומינים תוך כדי משחק.

בעוד יש לי בעיה קלה עם ההגדרה הזו, משום שהיא מתייחסת לאירועים בלבד, ולא לכל פרט מדומיין, אני אוהב אותה מאוד, משום שהיא נוגעת לליבו של העניין: הסכמה. ישנה קבוצת פרטים מדומיינים (המכילה אירועים, דמויות, מקומות, חפצים וכן הלאה) בנוגע אליהם קיימת הסכמה של הקבוצה.

מכאן, השיטה היא זו שמכתיבה מה נכנס לתוך המרחב המדומיין המוסכם ומאפשרת למשתתפים לבצע בו שינויים.

ברוב מכריע של שיטות משחקי התפקידים השולחניים בהן יש שה"ם¹, השיטה שמה את השה"ם במעמד מיוחד על ידי כך שהיא קובעת שדבר מה שהשה"ם תיאר הוא מוסכם ודורשת שהשה"ם ידע פרט כלשהו על מנת שזה יהיה מוסכם. כך, הפרטים המופיעים כאשר השה"ם מריץ לחלק מהקבוצה קיימים במרחב המדומיין המוסכם, על אף שאלו אינם במרחב המדומיין האישי של כל המשתתפים, אך פרטים המופיעים בחלק בו השה"ם לא היה נוכח אינם מוסכמים עד שהובאו לידיעתו של השה"ם.

המרחב המדומיין המוסכם הוא המרחב המדומיין החשוב ביותר, משום שהוא המרחב המדומיין היחיד שכל משתתפי המשחק יכולים להתייחס לפרטים הקיימים בו כאל קיימים באופן חזק במציאות המדומיינת. פרט במרחב מדומיין כלשהו שאינו קיים במרחב המדומיין המוסכם הוא פרט "חלש", אשר ניתן לבטל את קיומו לאחר מעשה. למשל, אם שני שחקנים שיחקו ביניהם סצנה כלשהי ללא השה"ם וקבעו פרטים מסויימים, השה"ם יוכל לבטל פרטים אלה (בנסיבות מסויימות, בהן אדון ברשומה הבאה).

הפער בין המרחב המדומיין של השה"ם למרחב המדומיין המוסכם

בראש ובראשונה עלי לציין שפסקה זו מתייחסת אך ורק למשחקים בהם יש שה"ם. במשחקים אלה חשוב להבחין בין המרחב המדומיין של השה"ם לבין המרחב המדומיין המוסכם. בעוד שפרט יכול להתקיים במרחב המדומיין המוסכם אך ורק אם הוא קיים במרחב המדומיין של השה"ם, מרחבים אלו אינם שקולים. הם למעשה שונים מאוד.

בראש ובראשונה, השה"ם אינו מסוגל ליצור במדויק בדמיונם של שאר המשתתפים את התמונה הקיימת בדמיונו. מספיק שישמיט פרט קטן, כמו צורת שפמה של דמות שהוא מתאר, כדי שפרט זה יהיה שונה בדמיונותיהם של המשתתפים השונים.

במצבים מסויימים, השה"ם כושל לתקשר כראוי את התמונה המופיעה בדמיונו ואפילו יוצר פער בין המרחב המוסכם לבין המרחב המדומיין שלו. כך, למשל, יכול המנחה לתאר חדר מבלי לומר במפורש אם הדלת פתוחה או סגורה, אך לגרום לשחקנים לחשוב, מבלי להתכוון, שהיא סגורה, בעוד הוא מדמיין אותה פתוחה. אז, השחקן מבצע פעולה, המנחה מגיב והשחקן אומר משהו כמו "מה? אני לא הבנתי שהדלת של החדר פתוחה, חשבתי שהיא סגורה! אז אני לא עושה את זה". עד לנקודה הזאת, בעצם מצבה של אותה דלת לא נקבע במרחב המדומיין המוסכם. היא לא הייתה פתוחה, אך גם לא סגורה (ומכיוון שאלו מצבים דיכוטומיים, הדבר שקול להיותה סגורה ופתוחה בעת ובעונה אחת). מצב זה דורש קביעה במרחב המדומיין המוסכם שתעשה על ידי השיטה או על ידי המנחה.

בנוסף לפער ביכולת לתאר במדויק, ישנו פער נוסף. לרוב דמיונו של השה"ם כבר מכיל פרטים שלא הופיעו עדיין במשחק. לדוגמא, אם הקוסם אותו הקבוצה פגשה יכול להשתגר ממקום למקום, אך השחקנים לא יודעים זאת עדיין, הרי שפרט זה אינו קיים במרחב משותף כלשהו ובפרט לא קיים במרחב המדומיין המוסכם. פרט זה יועתק מהמרחק המדומיין האישי של השה"ם למרחב המדומיין המוסכם רק ברגע בו השה"ם יאמר שהקוסם משתגר.

כפי שניתן להבין, כל הדברים אותם הכין השה"ם למשחק ולא הופיעו עדיין במשחק הם חלק מפער זה. זו הסיבה בגללה יעודו של סוד שהכין השה"ם להתגלות (כפי שכבר אמר איתי גרייף בעבר). עד שהסוד לא התגלה, או בא לידי ביטוי באופן משמעותי, הוא אינו קיים במרחב המדומיין המוסכם, כך ששאר משתתפי המשחק אינם יכולים להתייחס אליו. תוצאה ישירה היא שחלק ניכר מפעולותיו של שה"ם במהלך המשחק הן פעולות אשר מעתיקות פרטים מהמרחב המדומיין שלו למרחב המדומיין המוסכם.

סיכום

ברשומה זו הבחנתי בין מרחבים מדומיינים שונים. היא מעלה שאלות רבות אודות האופן בו משתתף יכול להשפיע על המרחבים השונים ואודות האופן בו המרחבים משפיעים זה על זה. בנושאים אלו אעסוק ברשומות הבאות, אשר יעסקו לעומק בפעולות המבוצעות במרחב המשחקי.

כולי תקווה שאבחנות אלו יהיו שימושיות עבור הקוראים וישמשו אותי ברשומותי הבאות, בהן אנסה לסווג פעולות במרחב המשחקי.

אני מעוניין להודות לאנשים שנתנו לי השראה ו/או דנו איתי לפני ובמהלך כתיבת הרשומה באבחנות הללו, מכיוונים שונים: מיכאל גורודין, אורטל טל, גל סורוג'ון, אנה בילצקי, דימה ונגר, מיכאל ויינגרטן, עמית ורטהיימר ויותם מ. בן משה.